מפונים

בשכונה בה גדלתי כילדה היו שני בניינים שגרו בהם ה"מפונים" זה היה שם גנאי.היו בניינים של "אשכנזים" והיו בניינים של אנשים שהגיעו ממרוקו, שיכנו אותם במעברות ואח"כ הם עברו לשיכונים, בדיוק כמו בסיפור של סאלח שבתי. בשעה 16:00 ירדנו כל הילדים מהשכונה לשחק בחצרות של הבניינים והם הילדים של ה"מפונים" היו עומדים מהצד ומסתכלים. אף אחד מאיתנו לא חשב לגשת אליהם, להזמין אותם לשחק איתנו, לדבר איתם. קיבלנו את זה שהם מפונים ושאיתם לא משחקים. לדעתי אפילו לא שאלנו למה.  מאז, עברו המון שנים. לא יצא לי לחשוב על המפונים.עד הרגע בו התחלתי לעבוד עם ילדים מפונים מקרית שמונה, ופתאום זה היכה בי בעוצמה.ילדים שביום בהיר, עזבו את הבתים, את החברים, את החוגים את כל מה שהם מכירים ועברו לגור בחדר במלון. הקימו עבורם בית ספר מדהים, עם אנשי חינוך נפלאים שבעצמם התערערו להם החיים. מורות שצריכות להחזיק את המשפחות שלהן, את התלמידים שלהן מקרית שמונה שמפוזרים בכל הארץ ואת התלמידים שהתחילו מאפס חיים חדשים.  לצד ההשתאות והפליאה מהעוצמות הרגשתי כאב ועצב עמוק. פגשתי בחיים הרבה מאוד ילדים, ילדים בדרך כלל שמחים, הילדים שפגשתי אתמול שיחקו והשתוללו כמו ילדים אבל כששאלתי אותם מה שלומם, הם אמרו שהם עצובים. כשעבדתי כיועצת עיקר העבודה היתה אלימות בין ילדים, חרם, בריונות, מקובלים....פגשתי ילדים שהפסיקו לדבר, ילדים מגמגמים, ילד שמדבר עם ח' ו ע' (מבטא תימני)ילדים שחזרו למצוץ אצבע או להרטיב. אני פוגשת גם את הליצנים של הכיתה ויודעת שהם מאוד מפחדים.אני מתפללת שהילדים האלה ידעו שיש מקום לכולם, שכשהם יראו ילד בוכה הם יגשו אליו, יציעו עזרה או חיבוק.  שכשהם יפגשו ילדה מגמגמת הם ידעו שכנראה היא מאוד מבוהלת או מפחדת, שהיא צריכה שיחבקו לה את הלב בעדינות.שהם יבינו שאלימות מביאה אלימות, שהם מפונים, עצובים, מתגעגעים לחברים, הביתה, לחוגים כי יש אנשים שלא זוכרים שבמלחמה יש רק נפגעים.בשכונה בה גדלתי כילדה היו שני בניינים שגרו בהם ה"מפונים" זה היה שם גנאי.היו בניינים של "אשכנזים" והיו בניינים של אנשים שהגיעו ממרוקו, שיכנו אותם במעברותואח"כ הם עברו לשיכונים, בדיוק כמו בסיפור של סאלח שבתי.בשעה 16:00 ירדנו כל הילדים מהשכונה לשחק בחצרות של הבניינים והם הילדים של ה"מפונים" היו עומדים מהצד ומסתכלים. אף אחד מאיתנו לא חשב לגשת אליהם, להזמין אותם לשחק איתנו, לדבר איתם. קיבלנו את זה שהם מפונים ושאיתם לא משחקים. לדעתי אפילו לא שאלנו למה.  מאז, עברו המון שנים. לא יצא לי לחשוב על המפונים.עד הרגע בו התחלתי לעבוד עם ילדים מפונים מקרית שמונה, ופתאום זה היכה בי בעוצמה.ילדים שביום בהיר, עזבו את הבתים, את החברים, את החוגים את כל מה שהם מכירים ועברו לגור בחדר במלון. הקימו עבורם בית ספר מדהים, עם אנשי חינוך נפלאים שבעצמם התערערו להם החיים. מורות שצריכות להחזיק את המשפחות שלהן, את התלמידים שלהן מקרית שמונה שמפוזרים בכל הארץ ואת התלמידים שהתחילו מאפס חיים חדשים.  לצד ההשתאות והפליאה מהעוצמות הרגשתי כאב ועצב עמוק. פגשתי בחיים הרבה מאוד ילדים, ילדים בדרך כלל שמחים, הילדים שפגשתי אתמול שיחקו והשתוללו כמו ילדים אבל כששאלתי אותם מה שלומם, הם אמרו שהם עצובים. כשעבדתי כיועצת עיקר העבודה היתה אלימות בין ילדים, חרם, בריונות, מקובלים....פגשתי ילדים שהפסיקו לדבר, ילדים מגמגמים, ילד שמדבר עם ח' ו ע' (מבטא תימני)ילדים שחזרו למצוץ אצבע או להרטיב. אני פוגשת גם את הליצנים של הכיתה ויודעת שהם מאוד מפחדים.אני מתפללת שהילדים האלה ידעו שיש מקום לכולם, שכשהם יראו ילד בוכה הם יגשו אליו, יציעו עזרה או חיבוק.  שכשהם יפגשו ילדה מגמגמת הם ידעו שכנראה היא מאוד מבוהלת או מפחדת, שהיא צריכה שיחבקו לה את הלב בעדינות.שהם יבינו שאלימות מביאה אלימות, שהם מפונים, עצובים, מתגעגעים לחברים, הביתה, לחוגים כי יש אנשים שלא זוכרים שבמלחמה יש רק נפגעים.