אונס רגשי - הקדמה
אני כותבת את סיפור חיי בתוך ימים של מלחמה. אכזרית, קשה, מהנוראיות שהאנושות ידעה. אני נשאלת לא מעט למה אני בוחרת לפרסם את הסיפור שלי בפומבי ולמה דווקא עכשיו? לפני שמונה חודשים אמא נפטרה. לא מעט אנשים הרימו גבה על הבחירה שלי להפר שתיקה. היו שאמרו בעדינות, אחרים בתוקפנות ובבוטות שזה לא רגיש, שזה לא מכבד אותה, את מי שהיתה. לאחרונה אני נשאלת למה אחריי שאמא נפטרה כשאין לה אפשרות להגיב, להשמיע את קולה.
אני אוהבת ששואלים אותי שאלות, במיוחד כשהן מבלבלות אותי ומערערות. אני מבקשת להתערער, אני מבקשת לראות, אני כותבת מתוך מה שאני רואה, אני מאמינה שהתמונה חלקית, אני מבקשת להשלים אותה, להישאר ערה. אני כותבת את ההקדמה אחריי שכתבתי שני חלקים, מתוך הרגע הזה שמבקש להיפגש, להרפות, לראות, לומר אמת, גם כשהיא קשה ומכאיבה, גם כשאני ממש מפחדת להודות בה ולראות אותה כפי שהיא באמת ולא כפי שהייתי רוצה. אני כותבת בשבילי ומפרסמת במרחב הציבורי כי אני יודעת שהסיפור שלי הוא לא אישי, הוא לא רק שלי. הוא סיפור של כל כך הרבה א.נשים שנמצאים בתוך יחסים רעילים, מתעללים. הוא הסיפור של כל כך הרבה א.נשים שחיים בתוכם ילדים כלואים,מסתגרים, מבוישים, מרגישים אשמים, מאמינים שהם לא שווים, עוטים שיריון כדי לא להיפגע וגם כדי שלא יראו שהם ילדים רעים. הם אינם מודעים שהשרשרת שמחזיקה את השער אינה נעולה, שהם בקלות יכולים לפתוח אותה, לצאת מהשער על חיים מלאים, להיות חופשיים.
סיפור האונס הרגשי, הוא סיפורה של מדינה בה "אביה" ראש הממשלה שתפקידו להגן, לשמור, לדאוג, לקחת אחריות מלאה מתעתע באומה שלמה, מדבר מילים ריקות, מבטיח הבטחות שאין מאחוריהן כוונות. הוא פונה לפחדים הכי עמוקים, מרוקן, יוצר תלות דרך מילים חלולות, מבקש לסמוך עליו, כי הוא רואה, יודע, אחראי, מנוסה. הוא אכן אסטרטג מחונן, רק שמאחורי כל האסטרטגיות מסתתר דבר אחד בלבד. הוא עצמו, שיקרה מה שהוא מאמין שהוא חייב, מלבדו אין אף אחד, הוא פתיין מעולה, הוא שוב ושוב מוליך שולל, הוא מכתיב מציאות שרואה אותו בלבד, ואנשים מתפתים ובאמת מאמינים לאותו אחד ששיקר, מעל, בגד. לזה שהביא את המדינה למצב הנוראי ביותר שאי פעם ידעה.
גם אני האמנתי לאמא שלי. אני רואה אותי דרך אלה שעדיין לא רואים, שמאמינים, שתולים תקוות בזמן שאחרים נרצחים, נאנסים, שבויים, חטופים, נלחמים, קוברים בנים, משלמים מחירים בלתי נתפסים. אני שומעת את המילים החלולות, המפתות שמאפשרות להמשיך לשלוט. את חוסר האכפתיות, הזלזול, התשובות המשפילות. הוא לרגע לא רואה אותם, את הכאב שהוא גרם, הם מתחננים שיבוא, שיקשיב לליבם הכואב, כשהם מדברים ובוכים הוא לא מניד עפעף, הוא מביט במבט מתנשא, לועג, בז. לא מעניין אותו שאין להם בתים, שהם איבדו ילדים או הורים, שבנותיהם נאנסות, שאולי הם ילדו ילדים מזרע של מחבלים, הם שוב ושוב מתדפקים על דלת סגורה ומוצאים את עצמם מופקרים, ננטשים. והוא? ממשיך לדבר בשקט, מתיש, מקטין, מחליש, יוצר פיצולים, מחנות, מלחמה בין אחים. כל האמצעים מבחינתו כשרים. מאחורי הדמות היפה והמילים, מסתתרת מפלצת איומה, ערפד.
ואני? כמי שגדלה עם אמא ערפדה לא מכירה יחסים אחרים ולכן כל חיי מאמינה, מתפתה ומחפשת ערפדים.
אני מפרסמת למען אלה שמרגישים משהו דומה בפנים אבל עדיין לא יודעים לתת לזה מילים. שמבקשים להתחיל לבוא במגע עם עצמם דרך השיעור של יחסים מתעללים, שעדיין מתפתים להאמין לערפדים.
אני כותבת לא כדי לסגור חשבון ולא מתוך נקמה.
אני כותבת בלילות, במצב שהתודעה רדומה, הגוף ישן ואני האמיתית החופשיה, יודעת, רואה, ערה. הכאב שכאבתי ביום נשפך מתוכי בלילה דרך המילים בצורה בהירה. כשאני מתעוררת ליום חדש, אני מבקשת לקרוא ולהיזכר בחכמה של הנשמה, אני מבקשת שהיא תהיה עבורי זמינה כשאני שוב מתפתה ומאמינה לאנשים שמפעילים עליי מניפולציה זולה, שמחבקים ואומרים שהם אוהבים אחריי שלפני דקה איימו, הביטו בי במבט מלא רעל, רוע ושנאה, שיקרו, תימרנו, בגדו. שלעולם לא אומרים מילה טובה, שמתחזקים את התחושה שאני לא מספיק (שווה, חכמה, יפה, מצליחה) אנשים שאני לא נושמת כשאני לידם. שאני מנסה לשרוד אותם וברגע הבא הם משנים את הטקטיקה ומגלים רוך וקירבה ואני שוכחת את הכאב שכאבתי לפני דקה ושוב מתפתה. אני מפרסמת כדי שהחכמה של הלב תהיה זמינה עבורי כשאני שוכחת ועבור אנשים נוספים שמבקשים אותה.
אני כותבת כי אני יודעת מי אני, אני יודעת שאני חכמה, אני יודעת מה אני שווה ולרגעים, לידם אני מרגישה כל כך טיפשה. אני רוצה לזהות מתי זה שהבטיח שיאהב לעד מכאיב לי נורא, וכשכואב לי ואני בוכה הוא תוקף, הוא לא מרפה עד שהוא רואה אותי מוטלת על האדמה וכשזה עובד לו יותר הוא משנה אסטרטגיה, מחבק ואומר כמה הוא אוהב, הוא מתחנן, מביט במבט מסכן ואני שכל כך צמאה לאהבה, שוב נופלת ברשתו, מאמינה שהפעם הוא יתעורר ושאני אקבל את האהבה והבטחון להם משתוקקת. אני רוצה לזכור שהמפגש שלי עם הכאב, מוציא ממני איכות של רכות, חמלה, אהבה, עדינות, ידיעה שלא אני ה"בעיה" אלא הם, אלה שמפחדים להיות מותקפים, שעוטים שיריון על ליבם, מפחדים לפגוש את כאבם, שומרים על עצמם, כולאים את האנושיות, את האור, האהבה, הרכות. אני רוצה להפסיק ללכת כפופה בזמן שהם הולכים זקוף.
אני יודעת שהמפגש עם הפחד, עם הכאב סודק את השיריון, ומאפשר להירגע, לאהוב, לנשום, להגשים, להיות יצירתיים, מחוברים לשפע, חולמים.
אני רוצה להודות לכל מי שמתקשר, מגיב, שואל, כותב, לכל מי שהמילים שלי נוגעות לו בלב, שמבקש לראות דרכי.
אני מודה לי, שמבקשת לפגוש אותי בעדינות וחמלה במקומות הכי מטלטלים ומפחידים, במקומות בהם אני מתבלבלת ומתפתה להאמין בסיפורים, להאמין לאנשים שאני אוהבת שהם רוצים את טובתי, שאכפת להם בזמן שלרגע אחד הם לא רואים אותי, שלנגד עינהם דבר אחד בלבד להשתלט עליי לרוקן אותי מעצמי. אני כותבת כדי להתעורר, לראות מתי אני באה מנזקקות, מההרגל ומתפתה ללקט פירורים ומתי אני כואבת כשאני האמיתית, החופשיה רואה את זאת שמתפתה. אני מבקשת להסיר את מסך הערפל עד שראה ואדע מה הצעד הבא.
לגבי השאלה, למה דווקא עכשיו?
אחריי שאמא נפטרה בתקופה האחרונה של חייה אמא היתה מאוד חולה. היא שקלה 38 ק"ג, היא היתה כאובה, עייפה, חלשה. ישבתי לידה, אני בת 51 נאחזת בתקווה אחרונה שנותרה ומתפללת שאם אהיה שם, אטפל בה, אבשל, אבוא לבקר, אהיה ילדה טובה, היא תראה שאני עדיין פה, שלא עזבתי אותה, שאין לה ממה לפחד, שאני נשארת נאמנה עד השנייה האחרונה, שאני מוכנה לסלוח לה, שרק תגיד לי פעם אחת מילה טובה, שארגיש את הלב שלה, שארגיש אהובה. אני ממשיכה לשתוק את הכאב בתקווה שאראה ניצוץ של אהבה בעיניים שלה אפילו לשנייה, שואלי אזכה לחיבוק ראשון בחיים, ארגיש שאני ראויה לאהבה. עד הרגע האחרון, זה לא קרה, גם לא ברגע בו ישבתי ליד אמא קצת לפניי שעצמה את עיניה ונגאלה מיסוריה. שנים שתקתי כי כשהעזתי לדבר נענשתי, הושתקתי בבוטות, וחטפתי. לפעמים נכתבת ממני הילדה פצועה שמתחננת לאהבה, לחיבוק, ילדה שמבקשת שישמרו על ליבה ונלכדת ברשת בכל פעם שזורקים לה פירורי אהבה. הכתיבה, הפרסום, התגובות מאפשרים לי בין היתר לראות את הנזקקות ולהישאר ערה. סיבה נוספת לכתיבה את מחיר השתיקה, השקרים, ההסתרות, ההשתקה. השנה עזבתי את מערכת החינוך אחריי 28 שנים. בחרתי להיות יועצת חינוכית כדי לזעוק את זעקתם של הילדים שנאנסים רגשית וגם את זעקתם של ילדים שגדלו בבתים אלימים והפכו בעצמם להיות בריונים מתעללים, משפילים, מחרימים. אני זוכרת את ההלם שהיכה כשהבנתי שהם מוגדרים כילדים "מקובלים" שכולם רואים ושותקים כי הם מפחדים. נדהמתי מהעיוותים ומהמחירים משאינם נתפסים. ילדים קטנים בדכאון, בחרדות, ילדים מתאבדים ואין שם מבוגרים אחראיים. להפך נלחמים ומשתיקים את אלה שרואים ומדברים. אני מפרה שתיקה של שנים, אני לא מפחדת לדבר, אני לא מפחדת יותר. כל מחיר שאשלם הוא פחות נוראי ממחיר השתיקה. אני הילדה שצעקה ה"מלך ערום" וקראו לה משוגעת או הוזה. אני לא יודעת אם אנשים משתיקים אותי בגלל שהם מפחדים, בגלל שהם עסוקים בעצמם או בגלל שהם עוורים. אני רואה טרוף מתמשך שהולך ומחמיר. והמחיר??? מלחמה איומה, חטופים, ילדים יוצאים למסיבה נאנסים, נחטפים, נרצחים, פשעי אנושות הזויים, לא נגמרים. מחיר שמשלמים מורים בתוך מערכת שכבר מזמן אין קשר בינה לבין חינוך וערכים, מורים שהפכו להיות עבדים. במושגים של החברה אני "משלמת מחירים" על כך שאני לא עוצרת. יש שאומרים שאני אמיצה. במשפחה קוראים לי בוגדת. אנשים מאוימים מאנשים רואים. אבל אני לא מפחדת עליי, אני לא שותקת יותר, אני זועקת, בוכה חרישית ומתפללת שעוד אנשים יראו, יתעוררו, יפרו שתיקה, יפסיקו לשמור על עצמם, יגידו אמת גם כשהיא קשה יבקשו לסדוק לבבות סגורים ולחיות את טבעם, אהבה ללא תנאים.
