חשופה - סיפור חיים

הקדמה

אני כותבת את סיפור חיי בתוך ימים של מלחמה – אכזרית, קשה, מהנוראיות שהאנושות ידעה.
לא מעט שואלים אותי: למה דווקא עכשיו? ולמה לפרסם בפומבי?לפני שמונה חודשים אמא נפטרה.
הבחירה שלי להפר את השתיקה עוררה תגובות – חלקן עדינות, חלקן קשות ובוטות:
שזה לא רגיש, שזה לא מכבד, שזה לא הזמן.
למה לדבר דווקא עכשיו, כשהיא כבר לא יכולה להשיב?אני אוהבת ששואלים שאלות, במיוחד כאלה שמערערות אותי.
אני מבקשת להתערער, אני מבקשת לראות.
אני כותבת מתוך מה שאני רואה, גם אם התמונה חלקית.
אני כותבת כדי להישאר ערה.ההקדמה הזו נכתבת אחרי שכבר כתבתי שני חלקים.
היא נכתבת מהרגע הזה שמבקש להרפות, להיפגש, לראות, ולומר את האמת –
גם כשהיא קשה, גם כשהיא מכאיבה, גם כשאני מפחדת לראות אותה כפי שהיא באמת
ולא כפי שהייתי רוצה.אני כותבת בשבילי,
אבל מפרסמת במרחב הציבורי,
כי הסיפור שלי – הוא לא רק שלי.זה הסיפור של אינספור נשים וגברים שחיים בתוך יחסים רעילים, מתעללים.
זה הסיפור של ילדים פנימיים כלואים, מבוישים, אשמים,
שחיים בתחושת חוסר ערך, עטופים בשריון כדי לא להיפגע – וגם כדי שלא יראו עד כמה הם פגיעים.
הם לא יודעים שהשרשרת שמחזיקה את השער – כלל אינה נעולה.
שאפשר לפתוח, לצאת, לנשום, להיות חופשיים.זה גם הסיפור של מדינה שלמה, שנאנסת רגשית.
של עם שמולך עליו אדם שתפקידו להגן – אבל הוא מתעתע.
אדם שמשתמש בפחד, מבטיח הבטחות חלולות, יוצר תלות.
פתיין גאון – שהאסטרטגיה היחידה שלו היא לדאוג לעצמו.
מאחוריו אין כלום. רק הוא.
שוב ושוב הוא מוליך שולל, משקר, מעל.
ואנשים – מתפתים.
מאמינים למי שבגד.גם אני האמנתי.
גם אני התפתיתי.
אני רואה אותי – דרך עיניהם של מי שעדיין מאמינים.אני כותבת לא כנקמה, לא כדי לסגור חשבון.
אני כותבת בלילות – כשאני חופשייה באמת.
בלילות הנשמה מדברת.ובבקרים, כשאני שוב נוטה לשכוח – אני קוראת את דבריי
כדי לזכור.
כדי לשמור על חכמת הלב שלי – זמינה, חיה.אני כותבת על המניפולציות, על החיבוק שאחרי האיום,
על מבטי הרעל שמתחלפים לפתע במבט "אוהב",
על התחושה שאני "לא מספיק" – כל כך מוכרת, כל כך חונקת.
על איך אני מתפתה שוב ושוב להאמין, לשכוח, למחוק את הכאב.אני כותבת כדי לזהות את הרגעים האלה –
כדי לא ללכת כפופה כשהם הולכים זקופים.
כדי לנשום.
כדי לאהוב.
כדי לחיות.אני מודה לכל מי שקורא, שואל, כותב,
לכל מי שמילותיי נוגעות בו בלב.
ולעצמי – על האומץ להסתכל באמת.
גם כשכואב.
גם כשמפחיד.
גם כשלא יודעים עדיין מה הצעד הבא.ולמה דווקא עכשיו?כי אחרי 51 שנה של שתיקה,
ישבתי ליד אמא, שוקלת 38 ק"ג, חלשה, שבורה,
ונאחזתי בתקווה האחרונה:
שאם אהיה שם, אהיה ילדה טובה,
היא תראה אותי.
תגיד מילה טובה.
תחבק.
תאהב.אבל גם ברגעים האחרונים, זה לא קרה.
גם אז – שתקתי.השנה עזבתי את מערכת החינוך אחרי 28 שנים.
בחרתי להיות יועצת כדי לזעוק את זעקת הילדים השקופים –
אלה שעוברים התעללות רגשית,
אלה שהפכו בעצמם לבוריאנים,
אלה שמתאבדים,
ואת הזעקה – משתיקים.אני לא שותקת יותר.
אני לא פוחדת לדבר.
אני יודעת – כל מחיר שאשלם – קל יותר ממחיר השתיקה.הייתי הילדה שצעקה "המלך ערום" וקראו לה משוגעת.
היום אני אישה שלא מוכנה להמשיך ולשתוק.
אני לא מפחדת.
אני כותבת.
אני רואה.
אני מדברת.
אני אוהבת.

  השתיקה שנשאה אותי

הייתי ילדה בת עשר כשיום אחד התעוררתי למציאות חדשה.

אני זוכרת את הרגע שאמא הושיבה אותנו בסלון ואמרה שאבא עזב.לא שאלתי שאלות.

הבנתי איך "אמורה" להתנהג ילדה טובה: בוגרת, מתחשבת, חכמה, מקסימה.

הבנתי את כללי המשחק.

ניתקתי רגשות – רק כדי שלאמא לא יכאב.תפסתי את הצד שלה. מאותו רגע, אבא כאילו לא היה קיים מבחינתי.

כל כך רציתי שהיא תאהב אותי, תדע שאני לצידה.

ככל שהיא התרחקה יותר, כעסה יותר – כך אני השתדלתי יותר.

לא עניין אותה מה שלומי, מה אני מרגישה, מה אני צריכה.

והאמת – גם אותי זה לא עניין.

רק רציתי שיאהבו אותי.היא הייתה מכורה לקריירה, להצלחה, לתחזוק הדימוי.

התפקיד שלי היה להעריץ אותה.רק שנים אחר כך הבנתי – אמהות אף פעם לא הייתה בשבילה דבר טבעי.

עצם זה שנולדתי – היה מבחינתה הקרבה.

הלידה שלי הייתה קשה.

נולדתי עם חבל טבור כרוך סביב הצוואר, בסכנת חיים.

זה עורר בה רגשות עוצמתיים שלא הכירה: פחד, כאב, חוסר אונים –

והרגש המאיים מכולם: אהבה.היא התאהבה בי. ראתה בי מלאך ש"יציל" אותה –

מהניכור שחשה כלפי אבא שלי, הוריה, גברים, עצמה.

יצור קטן ומתוק שימלא את צרכיה.היא רצתה לאהוב – אבל אהבה הייתה בשבילה סכנת חיים.

אהבה זה להיות פגיעה.

פגיעות מביאה נטישה.היא לא הייתה מוכנה להיות חלשה.

כך החליטה כבר מזמן, עוד לפני שנולדתי.

וכשבאתי לעולם, הפחד הזה רק התחזק.מצד אחד – היא אהבה אותי.

מצד שני – הייתי מסוכנת עבורה.

יצור תלותי, שלוקח לה את החופש, שגונב לה את הלב.אין לי מושג מתי נכרתה הברית הבלתי נראית שאמרה:

"אני האמא, היא שלי, ואני דורשת שתאהב אותי – כמו שאני רוצה".ומה איתי?

תינוקת שצריכה חיבוק, הכלה, חיבור, ולא פחות – את המרחב שלה לגלות מי היא.אבל התמימות הזו – פשוט עיצבנה אותה.

בשביל אמא, פשטות הייתה שוות ערך לאובדן שליטה.

אז היא כעסה.היא שמה גבולות, פלשה אל ההילה הרגישה שלי, השתלטה לי על התודעה.

ואני – שהערצתי אותה – האמנתי לכל מילה.האמנתי שאני לא יכולה בלעדיה.

שאני צריכה אותה כדי לשרוד.

שהיא היחידה שיכולה להציל אותי – גם אם לא ידעתי ממה.גדלתי להיות גוף ריק מתודעה.

ידעתי מה אני אמורה לחשוב, מה מותר לבקש, מה צריך לרצות.היא שלטה בי בשלט רחוק.

הייתה פתיינית מופלאה – החברים שלי הפכו לחברים שלה.

לא היו לי חיים משלי.

הייתי צל שחי בצילה.לה היו התקפי זעם.

הם תמיד היו מוצדקים – ואני תמיד הייתי אשמה.

אולי באמת היו פירורים על השטיח, אולי צעצועים לא במקום –

אבל מאחורי ההסברים עמד מסר אחד ברור:

"אני הקרבתי את עצמי בשבילך. עכשיו תורי – את חייבת להחזיר".היא רצתה ממני כניעות מוחלטת.

תלות טוטאלית.

שתראה בה יצור עליון, שמותר לו לקחת ממני כל מה שירצה.ואם לא? – סכנת נידוי, שבירה רגשית, אלימות.כמובן, אני לא ראיתי את זה אז.

חשבתי שיש לי אמא מדהימה.

לא הבנתי שהקרבתי את עצמי עבורה.

לא ידעתי שאני מסתפקת בפירורים.היא הייתה אלופה בניהול היחסים בינינו –

שליטה, הקטנה, אלימות סמויה, מניפולציות –

הכל באמנות ובטבעיות.הברית עם השטן, היא כרתה כבר בילדותה –

כשהחליטה שלעולם לא תהיה חלשה.היום אני יודעת:

היא עצמה הייתה ילדה פצועה.

חוותה פגיעה מינית, אולי אפילו יותר מפעם אחת.

ומפחד שלא יכאב שוב – הפכה לאנסית רגשית, רוצחת של חיבור –

מבלי לעבור על אף חוק כתוב.כלפי חוץ – החיים שלנו היו מושלמים.

משפחה מיוחדת במינה.

אמא בתפקיד ציבורי נחשב, מגדלת שתי ילדות לבד.

כריזמטית, מובילה, אהובה.אבל מאחורי המסכה –

אישה מפוחדת, חרדה, מאוימת.

אישה שברירית – שמסתירה את עצמה מאחורי חוזק מזויף.

 בית בו לא מצאתי מקום

ילדה בכיתה ה', 1.70 מטר, שיער שחור מתולתל, מסופר קצר.

לא כי אהבתי, לא כי רציתי – מי בכלל שאל אותי?לא יוצאת לטיולים, כמעט ולא הולכת לחברים.

מאובחנת עם "נזק מוחי מזערי" – ההגדרה של שנות ה־80 ל־ADHD.

סובלת מפחד גבהים, מקומות סגורים, בעיות שיווי משקל,

ועוד שלל אבחנות שהודבקו לי – אף אחת מהן לא באמת מתארת אותי.

אבל הן שירתו את הפחד שלה.התפקיד שלי היה ברור:

אני הבעיה.

והיא – המושיעה.פחדתי לזוז בלעדיה.

הייתי שלמה בגוף, אבל מרגישה נכה.

תלויה רק בה, אסירת תודה על כך שיש לי אמא "מדהימה" שמצילה, מגינה, שומרת.ובחוץ?

הרגשתי הילדה המוזרה.בבית?

אני, אמא, ואחותי הקטנה – בת חמש, מתוקה כל כך.

מחפשת את אבא שלה.

לא מבינה למה הוא מבטיח שיבוא – ונעלם.היא רצה אחריו למגרש הטניס, מחכה לו ברחובות, בגשם, בחום, בקור.

כשהיא מתייאשת – היא עולה הביתה ורואה שוב את "אבא גנוב" ובוכה.אני? מעולם לא בכיתי.

כי ילדה בוגרת ומתחשבת – לא בוכה.

לא מעיקה.הרשתות החברתיות שלנו באותם ימים היו העיתונים המקומיים.

ב"הד הקריות" הופיע שוב ושוב "הסיפור המופלא" שלנו.

עיתונאים, צלמים, כתבות – ואני?

מספקת את הסחורה.

יודעת בדיוק מה לומר, למה מצפים ממני.סבא וסבתא שלי היו העוגן שלי.

הם היו מגיעים פעמיים בשבוע בתחבורה ציבורית.

הימים האלו היו חגיגה של ממש.אני זוכרת את עצמי חוזרת מבית הספר,

מדלגת במדרגות מהתרגשות.

מריחה כבר מהכניסה לשכונה את ריח הסלרי והשמיר מהמרק של סבתא.

מחכה לריח הבושם שלה, מתערבב בריח הבאגט, ה"שינקן", והעיתון שבתיק.

לבת המצווה שלי, אמא עשתה לי "הפתעה" –

כרטיסי טיסה לי ולבת דודה שלי,

טיול לחו"ל – לחודש שלם, אל דוד שלי שהיה בשליחות.כלפי חוץ – זה היה נראה כמו חלום.

בתוכי – תהום נפערה.אני?

הילדה שלא זזה לשום מקום בלי אמא שלה,

שמשוכנעת שהיא לא יכולה,

פתאום עולה על מטוס, בפעם הראשונה,

וטסה לחודש שלם למדינה זרה, בלי שליטה, בלי נודע.את הלילה שלפני הטיסה אני לא אשכח לעולם.

הגוף כאב, רעד.

סבתא ישבה לידי, ערה כל הלילה,

ליטפה לי את הראש ואמרה:

"זיס'לה, זה טבעי, את מתרגשת נורא."האמנתי לה.

אבל בפנים – ידעתי שזאת לא הייתה התרגשות.

זאת הייתה חוויה זרה, לא נעימה, מוזרה.היום אני יודעת – זה היה התקף החרדה הראשון שלי.

הוא הפך להיות אורח קבוע.

עוד הוכחה שאני "שונה", "דפוקה", "מוזרה".התחלתי להימנע.

מכל סיטואציה שאין לי בה שליטה.

מכל מצב שבו אמא לא נמצאת.

במילים אחרות – נמנעתי מהחיים.מאותו רגע – לא רציתי לשמוע את המילים "חו"ל" או "מטוס".

הפעם הבאה שטסתי הייתה רק בגיל 52 –

מתנה מהילדים שלי ליום הולדת 50, באיחור של שנתיים,

אחרי שהסכמתי בטובתי.

היה טיול מקסים. באמת.

גיל ההתבגרות שלי עבר בבדידות מהולה בקנאה.

רציתי להיות כמו כולם.

רציתי חברים, צופים, טיולים.אבל הסתגרתי בבית.

ילדה גמלונית, חרדתית, מוזרה.אבל באמא – הייתי גאה.

אמא המנהיגה, הכריזמטית, המיוחדת, הנפלאה.היו לי 2–3 חברות – והרבה "חברים" בנים.

הם התעניינו בי – או בעצם, בגוף שלי.

ואני – שחיפשתי קִרבה, מגע, תשומת לב –

חשבתי שזה מה שמוכיח שאני שווה.נפגעתי מינית.

בביתי. בחדר שלי.

בזמן שאמא הייתה בחדר ליד.וזה הרגיש בטוח.

כי אמא שם.מאז – שוב ושוב משכתי לחיי קשרים מתעללים.

בזוגיות. בעבודה. בכל מקום.

כל מנהלת הפכה למפלצת לידי.

כל אדם שתלטן – נדבק אליי.התמחיתי בריצוי.

הייתי כמו "קולט ברקים אנושי" –

מוליכה את הזעם, הפחד, השליטה, האלימות של אחרים.מילאתי את הבור השחור של אנשים חסרים, נזקקים,

כדי לחוש לרגע משמעות, ערך, אהבה.המהות שלי הייתה מודעת דרושים:

"דרוש שעיר לעזאזל לקשר רציני!"מישהי שיודעת מה האחר צריך עוד לפני שהוא יודע,

שמוכנה לשלם מחיר של השפלות, ביזיונות, התעלמות –

ובתמורה – לקבל חיוך, חיבוק, מילה טובה.

התחתנתי בגיל 22 עם החבר הראשון שלי.

הייתי בטוחה שקרה נס.

שמישהו רוצה אותי.חשבתי שאם לא אתחתן מהר – אשאר לבד לעד.זו הייתה מערכת יחסית בריאה.

אבל אני – לא ידעתי מה עושים עם בריא.

אז הפכתי אותה לחולה.התגרשתי אחרי עשר שנים,

נשארתי לבד עם שני ילדים קטנים ומדהימים.

והנה היא שוב – אמא – מופיעה להציל אותי.

הזדמנות פז עבורה להציל אותי לא רק מהעולם – אלא גם מעצמי.רק אחרי מותה, גיליתי את האמת.

אבא של ילדיי סיפר – גם אני שמעתי לראשונה –

שהוא לא עזב אותי.

הוא נמלט ממנה.ברח כל עוד נפשו בו מהארס שלה.

למדתי שאהבה – היא אונס רגשי.

ששווים – זה מי שמסכימים לשתוק, להסכים, לא לשאול.אני?

לא ידעתי מה אני רוצה או לא רוצה.

לא הבנתי סיטואציות.

לא ידעתי להבחין בין טוב לרע.

ריקה. אבודה.ומי שהציל אותי – שוב ושוב –

היה האגו הפצוע של האדם שפוגע בי.

שמרוקן אותי, שולט בי, ממגנט אותי.החיבור היחיד שידעתי –

היה חיבור מתוך עליונות מזויפת,

שמאחוריה – אין אותי.זה מה שהרגיש לי בטוח.

זה מה שידעתי.

המוח שלי היה מחווט לזהות טורפים –

ולעורר אותם לטרוף אותי.ככה קיבלתי תחושת ערך.

ככה הרגשתי בטוחה.

כל השאר – היה מסוכן.כביכול, לא הייתה כאן עבירה על החוק.

לא "פשע", לא "בעיה".

יכולתי להישאר קורבן.אבל אז – חלה תפנית...

 "ילדה בגוף של אישה – פיצול שמתעורר"

הייתי אז בת 32. גרושה עם שני ילדים קטנים.

ילדה אבודה שמגדלת ילדים.

ילדה בגוף של אישה, כלואה בתוך חליפה לוחצת, קטנה מדי.הייתי מפוצלת.הייתה מיכל אחת – זו שהאמינה שהיא מוגנת, שמורה,

שיודעת לנוע בעולם רק כשהיא לידה.

בלעדיה – העולם היה מאיים, מפחיד, מסוכן.והייתה בי גם אחרת – זו שרצתה לפרוש כנפיים.

לגדול. להיות חופשיה.הייתי כמו ציפור פצועה, חולמת לעוף – ולא יכולה.

הייתי הצל שלה.כשהיא לא הייתה – גם אני לא הייתי.

היא הצליחה להנדס את התודעה שלי,

לגרום לי להאמין שהיא כל-יכולה,

שבלעדיה – אני לא יכולה.

שאני חייבת אותה.הייתי אסירת תודה על כך שהיא אמא שלי.

שזכיתי להיות שלה.וגם כלפי חוץ – זו הייתה התמונה:

כולם אמרו: "איזו אמא יש לך, מדהימה, כריזמטית, מנהיגה, אחת ויחידה".היא סיפרה לכולם – וגם לי –

שהיא לא תיכנס לזוגיות יותר לעולם,

כדי להיות פנויה לגדל אותנו.ואני?

אסירת תודה.

אסירה – תרתי משמע.קורבנות הייתה אחת האסטרטגיות שלה.

היא תמיד הייתה הקורבן.

מסכנה, חסרת אונים, מעוררת רחמים.ואז – מרשה לעצמה לבקש בקשות לא לגיטימיות,

ואם מישהו העז לסרב – הוא מיד הפך לאויב.מאז שהתחלתי לשתף, פנו אליי לא מעט אנשים שהיו שם –

וביקשו סליחה.התנצלו שראו.

שחשו.

שהבינו שמשהו לא כשורה –

אבל שתקו.אני לא מאשימה.

היא הייתה שחקנית מעולה.

ידעה לשחק גם להם בתודעה.היא הייתה גאונה.

הכול היה מתוכנן בקפידה.

לא היה סדק.

אי אפשר היה לחשוד.אי אפשר היה לדמיין –

שמאחורי הדמות הזוהרת עומדת אישה עם פתולוגיה קשה.

אישה לא שפויה, מתעללת רגשית,

שמשתלטת על תודעה ומשחקת בה לטובתה.ניסיתי להבין את המניעים.

אבל היום אני יודעת:

הגיון רגיל – לא יכול להבין דפוסים חולים.כמו לשאול ערפד למה הוא ניזון מדם.היא הייתה מבריקה.

ידעה לרוקן אדם מעצמו – מבלי שירגיש.

ומבלי שאף אחד ידע – מלבדה.

היא נראתה אמא מדהימה.

רגישה.

אם השנה.

אישה שהקריבה את חייה למען בנותיה, ובהמשך גם למען נכדיה.בגיל 30 כבר הייתה בתפקיד ציבורי נבחר.

אחרי 4 קדנציות – פרשה.

ואז החלה קריירה שנייה: תפקיד ניהולי במכללה.היא לא סיימה אפילו 12 שנות לימוד –

אבל הייתה מצטיינת באוניברסיטה של החיים.מנהלת, כריזמטית, מובילה,

אישה מוכשרת בצורה בלתי רגילה.ניגנה על כלי נגינה.

הפיקה אירועים, ערבי שירה, הקימה להקה.גם כאמא – עשתה דברים שאנשים "נורמליים" לא מסוגלים.

הייתה סבתא במשרה מלאה.אנחנו – היינו כל עולמה.

ובתמורה – היא הייתה כל-יכולה.בישלה, קנתה, שמרה, הסיעה,

גייסה כספים מאנשים זרים –

בהתחלה עבור מחשבים לילדים, אחר כך רכב בשבילי,

בהמשך דירה, ואז עוד אחת לאחותי...היא לא לקחה שקל לעצמה.

לא הבנתי איך זה קורה.

הייתי מורה, זה לא נראה לי מוזר.

התרגלתי שיש לי אמא "לביאה".גם היום – זו תעלומה.

אין לי מושג איך גרמה לאנשים להעביר לה מיליוני שקלים.לא עלה בדעתי לחשוד.

לא דמיינתי מה הולך לקרות.

ואז – זה קרה.בעקבות הגירושין שלי, נקבעו הסדרי ראייה.

אבא של הילדים שלי הגיע לקחת אותם – לראשונה.היא ישבה במרפסת שצפתה אליי לדירה.

ברגע שהוא הגיע – היא הופיעה:

"את שולחת אותם אליו?" שאלה."ברור", עניתי.

"הוא אבא מסור ואוהב.

המשפחה שלו – חמה ועוטפת.

זו משפחה שהייתה גם המשפחה שלה."היא נעלה את דלת הבית ואמרה:

"הם לא הולכים לשום מקום. אני לא מסכימה.""מה???" שאלתי."מה ששמעת. לא היום, ולא בכלל.

ואל תנסי אותי – אני מתכוונת לכל מילה.""…אבל למה?""את אגואיסטית. את חושבת רק על עצמך.

אם תתני להם ללכת – אני מדווחת לרווחה שאת אמא מזניחה."ביקשתי ממנה לעזוב.

היא סירבה.

הילדים זוכרים עד היום את הדרמה.הייתי צריכה להזיז אותה בכוח מהדלת.

היא צרחה.שלחה לי הודעה:

"אם הם הולכים לישון אצל אבא שלהם – אני מכריזה מלחמה."

אני – שגדלתי בלי אב –

היה לי ברור: הילדים שלי לא יהיו באותו מצב.לא הצלחתי לקלוט את כל התמונה אז.

לא האמנתי שהיא באמת מתכוונת.האירוע ההוא היה חד-פעמי.

באותה תקופה לגרוש שלי לא הייתה דירה קבועה,

עבד משמרות, והמפגשים היו קצרים.

כשהילדים גדלו וביקשו חדרים נפרדים,

אמא הציעה למכור את הדירה ולקנות חדשה.היא גייסה שוב את כל הסכומים.

הייתה שותפה מלאה.

אני – מאושרת.

קצת מרחק, אבל עדיין קרוב.לה?

הייתה תוכנית המשך.אבל אז – חלה תפנית נוספת.פגשתי את דרור.אז היא עוד שמרה על הילדים.

יצאנו להצגה.

חזרתי עם עיניים נוצצות."אמא, הולכת להיות חתונה."חשבתי שתשמח.

היא הביטה בי במבט מזלזל ומלא אימה:

"מה? על מה את מדברת?"ואז סיננה:

"על גופתי המתה."בלי לדעת – הפרתי הסכם לא כתוב.

הסכם שמעולם לא ראיתי, לא שמעתי, לא ידעתי עליו.

 נשיקת פרידה

המשך הסיפור שלי מתרחש באוקטובר 2004 – בדיוק לפני עשרים שנה.

היום ערב יום כיפור, 2024. יום ההולדת שלי לפי התאריך העברי.

אמא שלי נפטרה לפני עשרה חודשים.שנה לפני מותה, בערב יום כיפור, היא הייתה בהכרה מעורפלת. הרופאים אמרו שזה הסוף.

היא הייתה מאושפזת באגף הישן של בית החולים, ובקושי הצליחה לדבר. היא לחשה לי שפעם היו כאן חדרי לידה, ושהחדר שבו היא שוכבת עכשיו – זה בדיוק החדר שבו נולדתי לפני חמישים שנה.

אני יושבת לידה, ביום ההולדת שלי, בחדר שבו היא ילדה אותי – והיא שוכבת בין חיים למוות. מה הסיכוי?

המצב שלה היה קשה מאוד, כמעט סופני. ועם זאת – היא לא ויתרה.

במוצאי כיפור היא התאוששה. אפילו השתחררה.בשנתיים האחרונות לחייה הייתי קרובה אליה. אחרי שנים של ריחוק – חיפשתי קִרבה.

התפללתי שברגעים האחרונים שלה היא תסכים להרפות, לפתוח את הלב, לראות אותי באמת.

שתדע – שאני לא יכולה להיות אויבת שלה. לא מסוגלת.

אבל זה לא קרה.

היא המשיכה להחזיק באותו סיפור, באותה תפיסה, עד השנייה האחרונה.הפעם היחידה בחיי שבה הרגשתי את הלב שלה פתוח, את הרכות, ההסכמה, הייתה כשהייתה חסרת אונים לחלוטין.

כשהיא לא יכלה יותר להחזיק שליטה.

כשהייתה שבירה כל-כך – 38 ק"ג, עם אגן שבור, כאובה, חלשה, לא אוכלת, מבולבלת.

היא בכתה, ובקול חלוש אמרה שהיא לא יכולה יותר.

ישבתי לצידה, החזקתי לה את היד, ולחשתי לה באהבה:

אמא, תיכנעי. די. את סובלת נורא.כשנפרדתי ממנה, נשקתי לה.

הנשיקה הראשונה והיחידה בינינו.

עד אז, מעולם היא לא נישקה אותי. ואני – מעולם לא נישקתי אותה.כשהתקשרו בבוקר להודיע לי שהיא נפטרה – לא הופתעתי.

ובכל זאת, בכיתי. בכיתי המון.לא על עצמי – עליה.

על הפחד שניהל אותה. על הלב הסגור. על כל מה שלא היה בו מקום ליופי, לאהבה, לקרבה.בהלוויה ובשבעה ראיתי מאות אנשים.

אהבה. הערכה. דמות מעוררת השראה.

הבנתי פתאום – למה פחדה ממני כל-כך. למה ראתה בי איום.

אני הייתי היחידה שראתה את השבריריות שהיא הסתירה מכולם.

אני היחידה שלא האמינה לדמות החזקה.

אולי היו עוד שראו, ופשוט שתקו.הייתי עצובה. על האנרגיה שהיא השקיעה בלתחזק את האשליה.

על המחיר.

זאת הייתה המהות שלה – עד שנשברה. מבחינתה, עדיף למות מאשר להיתפס כשברירית, חלשה, נזקקת.בשבעה הייתי מוקפת אנשים. מצד אחד – נעים. מצד שני – כואב.

הרגשתי שאני שוב שחקנית בהצגה שהיא ביימה.

נאלצתי לשתף פעולה, לחייך, להקשיב לתשבחות.

"וואו, איזו אמא מדהימה הייתה לך."

ואני? שותקת.

מרגישה כאילו אונסים אותי רגשית.

לא יכולתי לספר את האמת. את המורכבות. את מה שראיתי – ושאף אחד אחר לא רצה לדעת.דיברו על האישה העוצמתית, היפה, הקרייריסטית, המנהיגה, הסבתא המושלמת.

אבל אף אחד לא ידע את הצד האפל.

את הילדה הפגועה, את החומות סביב הלב, את הפחדים שניהלו אותה.התהום בין האמת שלי לאמת שהיא יצרה – כאבה לי.

ידעתי מה היא סיפרה עליי. ידעתי מה חושבים.

רציתי לצעוק:

אתם באמת מאמינים? אתם לא רואים שהכול הצגה?היה לה מקום רק לילדה אחת – הילדה הפצועה שבה.

לא לי. לא לאחותי. לא לילדים שלנו.אחותי, עד היום, מאמינה לסיפור שלה. משוכנעת שהייתה לנו אמא מדהימה.

חושבת שאני כפוית טובה, נקמנית, רעה.

מתעלמת מכל מה שעברה בגללה.

וזה רק הגביר את הבדידות שלי.אמא פיצלה בינינו בעורמה. תמיד הייתה "הבת הטובה" ו"הבת הרעה".

כשהיא נפטרה – ולא נותר מי שיתחזק את האשליה – התמונה התנפצה.

ההצגה הסתיימה, והמסכה נשמטה.רציתי לשאול את המבקרים בשבעה – אם הם אי פעם פגשו את המפלצת שהתפרצה בזעם.

את הרוע.

את הכעס שאין לו גבולות.

את הצד שהיא הסתירה מכולם – וגם מעצמה.רציתי לדעת אם מישהו ראה אותי.

ילדה שניסתה לשרוד במציאות מאיימת.

שנמנע ממנה כל קשר עם כל מי שאהב אותה – כדי שתהיה תלויה רק באמא.הכול היה מתוכנן בקפידה.

הכול חזר על עצמו – גם עם אבא של הילדים שלי, וגם עם האבות של האחייניות שלי.שנים שתקתי.

השתיקה הזאת כואבת. מייסרת. חונקת.כשנגמרה השבעה – נשארתי עם עצב עמוק.

ועם שחרור.כן, שחרור.

וזה נשמע נורא – אבל לא הרגשתי אשמה.הבנתי: עוצמת האהבה שלה הייתה ביחס ישר לעוצמת השליטה.

הייתי אהבת חייה.

והיא השתמשה בכל כוחה להפוך אותי לילדה תלויה – שאין לה אף אחד אחר בעולם מלבדה.

וכשבגרתי – הפכתי לאיום.בערב יום כיפור אני כותבת ומבקשת סליחה.

לא כי חטאתי. לא כי פשעתי.

אלא כי אני יודעת – שהכתיבה שלי יכולה להכאיב.

שיש מי שכואב את החשיפה. שחושב שאיבדתי את זה.

אבל אני כותבת – כי אני רואה.הקדשתי את חיי להקשבה, התבוננות, למידה.

לריפוי.

לשינוי.הייתי יועצת חינוכית שזעקה את זעקת הילדים האבודים.

היום אני מטפלת – נוגעת בנשמות.

בילדים שהפכו למבוגרים שמרגישים לא בסדר, פגומים.יכולתי לשתוק.

אבל בחרתי לדבר.

לשלם את המחיר.

כי המחיר של שתיקה – גבוה יותר.אני לא יודעת מה יקרה.

זה כבר לא בשליטתי.

אני רק יודעת לומר "כן" לשיעור שלי.אני יודעת – שאם מישהו היה זועק במקומי, אולי היה מציל אותי.קרה לי נס.

אין לי מושג איך יצאתי שפויה מכל זה.

אבל יצאתי.ואני לא מוכנה להניח לדברים.

אני בוחרת להפר את קשר השתיקה.

להניח את התמונה כפי שהיא – שבורה.אני מדליקה נר נשמה ומתפללת.

שנשמתה תהיה חופשייה.ועדיין יש בי חלק שכואב.

שחיפש הכרה – ולא קיבל.החלק שממשיך למגנט לחיי דמויות של אנסים רגשיים.

שמחפש את הילדה שהייתי צריכה להיות – עטופה באהבה, בביטחון.

ולא מצא אפילו רגע אחד כזה.שנה לפני מותה, כשכבר הייתה חלשה מאוד, הסכימה להתראיין.

רוני שלי לקחה אותה לראיון אצל הילה.

והיא, אפילו אז – לא ויתרה.

היא הופיעה.היום, כשאני מביטה בנר שהדלקתי לזכרה, ובזר האדום שקיבלתי מיובלי (הנכד הבכור והאהוב שלה) – אני שמה לב לפרח אחד שנבל.

וגם זה – סימן.המסע היה קשה. מפרך. כואב.

ובכל זאת – אני אומרת תודה.

תודה על הדרך שלי.

תודה על הדרך שעשיתי – גם דרכה.ולפעמים, מתוך השחרור, מתגנב געגוע.

אבל הפעם – געגוע רך.

המלחמה על הלב שלי

אוקטובר 2004הילדים התחילו לבלות יותר זמן אצל אבא שלהם. עברתי לדירה חדשה, מקסימה. רחוקה ממנה, אך עדיין מספיק קרובה. פתאום היה לי קצת מרחב מחיה. אוויר לנשימה.
הייתי מאושרת בזוגיות החדשה, החיים שלי התחילו לחזור למסלולם.והיא?
בהתקפי חרדה.
מבחינתה, הקרקע נשמטה – כל מה שניסתה למנוע, קרה. מה שפחדה ממנו כל כך, התממש: התרחקתי ממנה (מרחק של חמש דקות נסיעה), הילדים שלי יצאו משליטתה, ונכנס גבר חדש לחיים שלנו.
היא לא יכלה להכיל את זה.הילדה שהייתה כל עולמה – הפכה בעיניה למפלצת מסוכנת, מרושעת, מאיימת.
והיא? נלחמה בי בכל הכוח.
בכל פעם שהילדים הלכו לאבא שלהם – פרצה סצנה אלימה.רק אחרי מותה גיליתי את עומק ההרס: דברים איומים שעשתה כדי להרחיק את אבא שלהם, כדי למחוק אותו מהתמונה.
הייתי בטוחה שהיא נלחמת רק בי – ורק אחרי הרבה שנים הבנתי שהיו עוד שתי זירות: גם הוא, וגם דרור, היו "אויבים" מבחינתה.היא קראה לדרור לשיחות.
הזהירה אותו. אמרה שאין לו מושג מי אני באמת – שאני רק נראית תמימה. שגברים נמשכים אליי, ושיש לו עסק עם שקרנית וזונה.
היא לא בחלה באמצעים. מבחינתה – במלחמה, הכל מותר.אבל במי היא בעצם נלחמה? ועל מה?ואני?
בת 33. אבודה. קליפה ריקה. תלויה בה כמו ילדה.
לא יודעת מה מספר חשבון הבנק שלי, איך משלמים חשבון טלפון, איך מתמודדים עם הפסקת חשמל, איך מתדלקים, או קובעים תור לרופא. איך מטפלים בפנצ’ר בגלגל.
והכי קשה – מלאה בחרדה.
לא יודעת לנוע לבד בעולם.באותה תקופה היא קנתה גם לאחותי דירה חדשה.
ואיכשהו – הדירה שלה גבלה בדיוק עם שלי.
בין שתי הגינות הייתה חומה. והדבר הראשון שהיא עשתה? פתחה פתח, התקינה שער.
כדי שנוכל "לעבור בקלות" מגינה לגינה.
היא יצרה אחוזה. ממלכה.
היום זה ברור לי: זאת הייתה התכנית מההתחלה.זה לא היה מקרה שהיא הסכימה שאעבור דירה.
היא הייתה משוכנעת שבסוף אכנע לתכתיבים שלה, לחוקים שהמציאה.
אבל כשזה לא קרה – המלחמה התעצמה.אחותי, שבעבר הייתה מבחינתה "הכבשה השחורה", קיבלה פתאום את הכתר.
תפסה את כס המלוכה. סוף-סוף הפכה ל"ילדה הטובה", לתואר הנכסף שכל ילדה חולמת עליו.ואני?
מרדתי.
"עשית בחירה", כך היא אמרה. ולכן – מבחינתה – אין לי יותר אמא.
היא הודיעה לי: אל תבקשי עזרה. אל תצפי לכלום.היא הייתה אצל אחותי כל היום – טיפלה, בישלה, קנתה, הסיעה, תיקנה, ניהלה, חיברה את עצמה לכל תחום בחיים שלה.
נסעה איתה לחופשות.
והקפידה: גברים – מחוץ לתחום.ואני?
כשביקשתי עזרה – תמיד אותה תשובה:
"בישלת את הדייסה? עכשיו תתמודדי. תאכלי אותה."אין לי מושג איך דרור לא התרחק. איך הוא לא שיתף איתה פעולה.
איך נשאר – אחרי כל מה ששמע, ראה, חווה.
גם אבא של הילדים שלי לא ויתר עליהם – למרות כל מה שהיא ניסתה.בקלות שניהם יכלו לברוח, כמו כל שאר הגברים במשפחה:
כמו אבא שלי שהתאדה.
כמו האבות של האחייניות שלי – אחד נעלם, והשני במלחמה עד היום.אמא שלי – זו שילדה אותי – האמינה לכל הסיפורים שסיפרה לעצמה.
האמינה לפחדים, לצורך בשליטה, לאמונה שגברים הם סכנה.
ולכן הבחירה שלי – שהילדים שלי יזכו לאבא, ושאני אבנה לעצמי משפחה – נראתה לה כבגידה. כהפרת חוזה.וכך – שנים.
עד יום מותה – זעפה, כעסה, חיפשה נקמה.
לא משנה מה עשיתי, כמה ניסיתי, כמה שנים חלפו – מבחינתה, ברגע שיצאתי מהמשחק שלה הפכתי לאיום.
גם כשראתה – אחרי 20 שנה – שהילדים שלי מדהימים, שיש להם אבא מסור, שדרור הפך לבן משפחה – היא לא נרגעה.(המשך הסיפור שלי עוד ייכתב. הוא מחכה לזמן הנכון.)

 המסע שלי אליי

המסע שלי אליי התחיל לפני עשרים שנה, כשפגשתי את דרור בסטודיו שלו בצורית – מקום קסום בגליל, כזה שחלמתי לגור בו מאז ומתמיד.

חבר משותף לקח אותי אליו כדי לראות את הפעמונים שהוא מייצר – פעמונים ייחודיים עשויים עץ, נחושת וחרוזי זכוכית.

שקט מלטף, ציוץ ציפורים, נוף מרהיב.

סטודיו מלא פעמונים מכל הסוגים והגדלים, ולצידם אינסוף חרוזי זכוכית צבעוניים.שמעתי את עצמי אומרת בהתפעלות: "ככה אני רוצה!"

(דרור היה אמן זכוכית. אני – רחוקה מלהיות אמנית...)

לא היה לי מושג מי דיבר מתוכי. מה הקול הזה ניסה לומר?

ידעתי רק דבר אחד – שאני לא רוצה סטודיו, ובטח לא לעבוד עם זכוכית.אבל כשהתיישבתי מול דרור – ראיתי בעיניים שלו אור נדלק, ברק.

משהו בתוכי זז.

הרגשתי תנועה שלא הרגשתי מזמן.

משהו בי התעורר לחיים.

הרגשתי קצת כמו אליסה, שנמאס לה להרגיש חסרת תועלת, חסרת עניין, משועממת מהחיים – וברחה למקום יותר מופלא, מקום שבו אולי באמת מתרחשים ניסים.לא יכולתי לתפוס, להבין או להאמין – שככה באמת יכולים להיראות החיים.הייתי אז בת 32, גרושה עם שני ילדים קטנים.

ילדה שלא מכירה את העולם. שלא מכירה את עצמה.

תלויה באמא שמנהלת לה את החיים.

לא היה לי מושג לאיזו הרפתקה אני נכנסת, ומה יהיו הסיכונים.זאת לא הייתה בחירה מודעת.

ברגע שעשיתי את הצעד הראשון – נכנסתי לתוך מסע שלא הייתה ממנו דרך חזרה.מסע מפעים. מרגש. מלהיב.

פגשתי דמויות חדשות, טעמים, מראות, חוויות – ממש כמו אליסה בארץ הפלאות.

החיים שלי התפצלו לשני קצוות:

החיים עם דרור בצורית, בשבתות כשהיינו בלי הילדים – חיים מהחלומות.

ובקצה השני – החזרה ל"אחוזת הגדרוניות" בקריות, בראשה עמדה אמא שלי – ממש כמו "מלכת הקלפים" מהסיפור של אליסה.

מלכה שאינה פוסקת מציוויים, שממהרת לכרות ראשים של כל דמות שמפרה את חוקיה.כך נראו החיים שלי במשך שנים –

בין הרפתקאות, גילויים וריגושים – לבין מציאות עייפה, מתישה.

עבדתי קשה, גידלתי כמעט לבד שני ילדים קטנים, הייתי עייפה, מתוסכלת, שחוקה.

אבל האמנתי שאין ברירה.

פגשתי הרבה פחדים, לצד ייאוש וחוסר אונים.

רגעים של שקיעה. תהומות.

ותמיד היו הסברים משכנעים למה לא לעשות שינוי. למה לחכות. למה זה לא הזמן.החיים נעו בין רגעי המפלט – סופי השבוע בצורית – לבין החזרה לממלכה שהייתה כביכול בטוחה, אבל ידעה להיות אכזרית.

ובמרכזה – אותה מלכה.

בסיפור שלי – זו הייתה אמא.כעסה. זעמה. נלחמה. איימה.

ורק אני – (אין לי מושג איך זה קרה) – בחרתי בי.

בחרתי בקול הפנימי שבי. קול שידע.באותה תקופה עשיתי קורס מנהלים.

חברה טובה המליצה לי על השתלמות במסגרת משרד החינוך – ושם פגשתי את רותי בר-שלו, שהפכה למורה שלי לחיים.

היום אני יודעת: בכל פעם שאני אומרת "כן" למשהו בתוכי – היקום שולח לי עזרה.

אז מגיע המסתורין.דרור ורותי דיברו באותה שפה.

שפה שהייתה עבורי חדשה לגמרי.

הם דיברו עברית – אבל אני לא הבנתי מילה.

ועדיין – הנשמה שלי רקדה.

רציתי רק לשמוע עוד. לקרוא. ללמוד.היו את החיים עם דרור – קסומים, וגם מאתגרים.

היו את הנסיעות לרותי. לקבוצת נשים מדהימה ברמת השרון.

לקורס אימון בבר-אילן. לפרדס חנה.

ועוד ועוד...והיו את החיים השגרתיים:

בית. עבודה. אמא. ילדים.עם דרור – הכל נראה ורוד.

עד שארץ הפלאות התחילה לאט-לאט להיצבע גם בגוונים של אפור.

הכל היה כל-כך דמיוני ולא הגיוני – שאני חושבת שלא הצלחתי להבין את מה שקורה בעצמי.הרגשתי לפעמים כמו דמות מצוירת שמתענים לראות אותה סובלת.

לא תמיד ידעתי מה מציאותי, מה דמיוני, מה אמיתי ומה חלום.

כאילו שתיתי שיקוי קסמים שמשנה את החיים בלי הפסקה – וללא כל ציפייה.דמויות הזויות עברו בסיפור שלי.

דמות אחת ייחודית, אגדית – שברגע אחד יכלה להפוך למפלצתית ואכזרית.

ואני?בכל פעם שהקול הפנימי בי צרח: "תברחי!" –

רותי אימנה אותי ואמרה: "תישארי."

"תרגישי. תפגשי. אל תהדפי. אל תתנתקי."מסע חיים שבו המיינד צורח "מצב חירום", ורותי מזכירה:

השיעורים הגדולים ביותר מתרחשים דווקא במקומות שנראים אפלים.

במקומות שמפגישים אותנו עם הכאב הכי עמוק – והפחד הכי גדול.

החיים קורים דווקא דרך המקום שבו אנחנו נמצאים.הסכנה היחידה, כך היא אמרה שוב ושוב –

היא הפחד לפחד.

הפחד מהמפגש עם חוסר ודאות, חוסר אונים, או עם כאב.פחדתי.

והסכמתי להקשיב לקול שאמר: תישארי.

תתקרבי.

גם כשכל מה שרציתי היה לברוח כל עוד נפשי בי.וככה...

נשארתי על השביל.

עד שהדרך נגמרה.

לפעמים היה נדמה שאין דרך – ואז, כשהנחתי רגל, הופיעה אדמה.

הישן נגמר – והתגלה חדש.

הרבה יותר נוכח, מופלא, ועוצמתי מכל מה שיכולתי לדמיין.המיינד הלא-מאומן רוצה עולם הגיוני, מוכר.

אבל מיינד מאומן – מסכים להתמסר.

להסכים למסע מופלא שמפגיש עם אתגרים, פחדים, סיטואציות מבהילות –

אבל גם עם עוצמות שלולא המסע הזה – לא הייתי מגלה שהן קיימות בי.היום, עשרים שנה אחרי שהתחלתי את המסע המרתק הזה – המסע שלי אליי –

אני יודעת:

לא צריך ללכת לארץ הפלאות כדי לגלות ולהתגלות.

המסע שלי – על כל אתגריו – לימד אותי לדעת אותי.

את המסתורין שבי. ואת הפלאות.בגיל 32 לא יכולתי לדמיין שיום אחד, בגיל 52 –

אפרוש ממערכת החינוך, אלמד פסיכותרפיה, אפתח קליניקה משלי, אטפל באנשים,

אגור עם דרור בצורית, נגדל כלבה, חתולים, חמישה ילדים ושלושה נכדים.חלום שקרם עור וגידים.

הפך למציאות – שצבועה בכל הגוונים האפשריים.

מסע חיים – שעדיין ממשיך,

דרך המון שבילים אפשריים,

וכוכב צפון אחד שמאיר לעד.

 לא הכל דבש

 וואלה, נשמע אידילי...
יישוב כפרי בגליל, חמישה ילדים, שלושה נכדים, חתול, כלבה, קליניקה משלי, קריירה חדשה.
אז כן – יצרתי מציאות.
מתוך שנים של בקשה להתעוררות.
התמונה לגמרי אמיתית.
ויחד עם זאת – כשאני מתארת אותה ככה, היא נשמעת אפילו לי דמיונית.אז לא – היא לא דמיונית.
אבל תמונה היא תמונה.
היא רגע בזמן שתפסה עדשת המצלמה.
היא קיבלה מקום של כבוד. הצגתי אותה בגאווה. כל כך רציתי להיאחז בה.במידה מסוימת, היא הפכה לפינת הנצחה.
כזאת שמספרת סיפור על ילדה שהתעללו בה – והצילה את עצמה.
שנים התכחשתי לעובדה שמאחורי התמונה –
יש חיים.
חיים שעברו טלטלות, סערות, רעידות אדמה.
חיים שרוב הזמן היו רחוקים מלהיות מושלמים.שנים פרסמתי ברשתות החברתיות את מה שרציתי שיראו.
או ליתר דיוק – את מה שאני רציתי לראות.
את האידיליה שבה רציתי להאמין.אסטרטגיה מעולה – להסתתר מאחורי תמונה יפה.
אבל בחיים האמיתיים?באותה תקופה – שום דבר לא באמת הרגיש יפה.
לא באמת שלם.
חייתי ליד החיים.החיים שלי נעו בין דרמות וחוסר אונים,
שתיחזקו תלות ונזקקות,
לבין תסכול, חרדות, חוסר יציבות, חוסר ויסות.מה שכן – לא הייתי לבד.
היו הרבה מתנדבים.
כאלה שהתייצבו שוב ושוב להציל אותי –
מעצמי, מהאומללות, מהקורבנות, מהדרמה של החיים.ואני?
נאחזתי בהם.
הייתי אסירת תודה עליהם.
הערצתי אותם. סגדתי להם. הודיתי להם – ועליהם.
הרגשתי קיימת – רק כשהייתי נזקקת.והם?
רק רצו לתחזק את הניתוק שלהם מהנזקקות והחולשה שלהם עצמם.
לידי – הם הרגישו חזקים, בעלי ערך, שווים.נשמע כמו משוואה של win-win?
אולי.
אבל מאחוריה הסתתרו תמיד שני אנשים אומללים –
ששוב ושוב גרדו זה לזה את הפצעים הכי כואבים.אני הייתי במצוקה מתמדת.
והם – הגיבורים.
המצילים.
המושיעים.במבט לאחור, כל החברות שלי באותה תקופה היו כאלה.
ככל שאני הייתי יותר חלשה, מסכנה –
כך הן יכלו להיות גיבורות, חשובות, טובות, יודעות.רק שאז, לא יכולתי לזהות את הבריונות.
הייתי אסירת תודה.
האמנתי שיש לי מזל.
שהן פשוט מדהימות.הייתי עיוורת לדפוסים.
לשליטה.
להתעללות הרגשית.
כי התרגלתי שככה זה.
אני – בצד של החלשות.
והן – המושיעות.היו גם כאלה שהיו כמוני. נזקקות.
יכולנו לבלות שעות בלבכות אחת לשנייה על כמה אנחנו מנוצלות, מסכנות, שקופות.
החיים היו דרמה אחת ענקית.
הייתי מוצפת באופן תמידי.
אבל הייתי (לכאורה) שקטה –
כי הייתי מוקפת בקורבנות שמזדהות איתי,
או בחזקות שידעו להציל אותי מעצמי.בדיעבד – אני יודעת להגיד:
הם היו אנסים רגשיים.
אבל הם לא היו אשמים.
אני התמסרתי לגמרי.
לא היה אפילו צורך במשחק מקדים.הייתי כל כך מוצפת, לא מווסתת –
ידעתי להירגע רק כשלא הייתה נפרדות.
כשהייתה תלות.
כשהייתה הצלה.לא מדובר בהכרח על יחסים מיניים –
אבל הם היו השחקן הראשי, הגיבור, זה שמציל את החלשה.
והם דאגו לתחזק אותי נזקקת –
להזכיר לי כמה אני קטנה, וכמה הם מדהימים.ואני?
האמנתי.
רק רציתי הבטחה –
שלא יעזבו אותי.
שיצילו אותי.
שיהיו שם.הדיל היה ברור:
אני חלשה.
אתם חזקים.אבל מה שאף אחד מאיתנו לא ידע באותה תקופה –
זה שזאת משוואה שאין בה מנצחים.
שזאת ברית – שתפקידה להמשיך ולטפח את הפצעים.זו הייתה אחת התקופות הקשות בחיי.
מצד אחד – אכלתי מפרי עץ הדעת.
התחלתי לראות.
להפר תנאים.
להבין.
מצד שני – לא ידעתי איך לנוע בעולם בלי המושיעים.הייתי ריקה.
רגילה להיזון מפירורים שקיבלתי כל פעם שעמדתי בציפיות.
הייתי מוכנה שיכאיבו לי, יעליבו, ישקרו, יבגדו – העיקר שלא יעזבו.ככה – שנים.
אני מרדימה את הכאב.
עוצמת את הרגש.
מצלמת תמונות יפות ומעלה לפייסבוק.החיים שלי היו דרמה.
אני נזקקת.
הם מושיעים.
וכל הזמן – אני מרגישה שמשהו לא עובד.הדרך הישנה כבר לא.
השביל החדש עוד לא.
אני – על התפר.אני – רגילה להיות נזקקת.
והם – רגילים להיות מושיעים.
אבל כשהתעוררתי – הם נבהלו.
ואו שנעלמו – או שנהיו אלימים.כרוניקה של התשה.
חומות שנופלות שוב ושוב.
לב מבוהל.
גוף רועד.
שארית כוחות.מנסה לבנות.
לשקם.
ולא להינטש.זה היה לפני עשר שנים.
הייתי בת 42.
כבר לא ילדה.
עוד לא אישה.מגדלת לבד שני ילדים.
בזוגיות של עשר שנים – אבל גרה לבד.
אמא – בבית של אחותי.
ואני שומעת אותה מהגינה הסמוכה –
כועסת. מענישה. מאיימת.
ועל מה?ואני – לבד בעולם.
בודדה עד כאב.ובתוך כל הכאוס הזה –
רותי.
שמאירה לי דרך.
שמזכירה.ובתוך התוהו –
מתחיל להיווצר עולם.
בתוכי.
עולם שיש בו צלילים משלי.
רצונות.
דעות.
קול.והמרד מתעורר.
ואני – מפחידה אותם.
מאיימת עליהם.
מבחינתם – אני מפרה חוזה.והם?
נלחמים.
מכאיבים.
מנסים להחזיר אותי לדמות המוכרת.
לזו שהם יכולים לשלוט בה.אבל גם הם –
כמוני – היו ילדים פגועים.
ילדים שלא היה מי שיראה אותם באמת.וברגע שאני רואה אותם –
הם נבהלים.
נעלבים.
מאבדים שליטה.רעידת אדמה.
בכל החזיתות.מאבקים עם מנהלים מתעללים.
עם חברות שתלטניות.
עם זוגיות שבין אהבה לשבר.שום דבר לא בטוח.
לא יציב.ואני?
גרושה.
שני ילדים.
אמא שנלחמת בי.
אבא שלא קיים.
עבודה שמחניקה.
אהבה עצומה – שלא מצליחה להתממש.כשהפסקתי להיות עיוורת –
הוא פחד שאראה את הילד שבו.
הילד החלש, הפגוע, הרגיש, שחייב כל הזמן שליטה.התלות שלי – הפגישה אותו עם התלות שלו.
הצורך שלי בקִרבה – חנק אותו.
כשהוא התרחק – רדפתי.
כשרדפתי – הוא נבהל.ואז, כשהתפרצתי בבכי –
הוא התרחק עוד.
וכשאמרתי שאני לא יכולה יותר –
הוא שלח אותי לטיפול.
הסביר לי שיש לי בעיה חמורה.
ואני האמנתי.ככה – שנים.
יחסי אהבה-שנאה.
קִרבה ומרחק.
חרדה פוגשת חרדה.אבל בתוך כל זה –
משהו חזק, מסתורי, עוצמתי.
תשוקה.
תנועה.
חיים.מדי פעם – רגעים של קסם.
רגעים בהם החומות נופלות.
רגעים בהם אנחנו באמת ביחד.ואז –
כל אחד חוזר לביתו.
עם מזוודת הפחדים.ואני –
מתקשרת, מבקשת, רוצה עוד רגע.והוא –
כבר לא נגיש.
קרה.
מנותק.אני שואלת בקול רועד:
"אתה בסדר?"
והוא עונה:
"אני לא מבין מה את רוצה."וכשאני נבהלת, שוקעת בחרדה –
הוא שוב מתרחק.
ואני שוב מאמינה שאני דפוקה.
כמו שאמא אמרה.
כמו שאבא – נעלם.כך עברו השנים.אבל בתוך כל זה –
ידענו: יש אהבה.
שהיא אמיתית.
שהיא לא אחיזת עיניים.
שהיא לא הצגה.משפחה שלמה.
ארוחות.
שירה.
צחוק.ושוב – תמונה.
רגע.ושוב – פרסום.אבל בפנים –
משהו זז.ושמעתי את עצמי מזמזמת:"דבש, הכל דבש
כל יום אני משקרת אותי מחדש
דבש, הכל דבש
כל יום אוהבת אותך ושונאת מחדש..."

 הדהודים

התחלתי לכתוב את הסיפור שלי מיד אחרי שאמא נפטרה, ברגע שקמנו מהשבעה.

במבט לאחור, אני יכולה לראות – היו בו גוונים של כעס, האשמה, עלבון.

וגם גוונים בהירים יותר, של סגירת חשבון. (על זה אני לא גאה.)

אבל היו בו גם עדינות. חמלה. ובעיקר – אהבה.

אהבה שמופיעה בדרכים משונות.

שונה מזו שהתרגלנו לראות.

אהבה שנובעת מתוך בקשה כנה והסכמה להיות נוכחת.

מרגישה. ערה.הסיפור הזה הוא מסע.

מסע שמבקש ללכת בעיניים פקוחות, להישיר מבט – גם אל המקומות הקשים.

מסע שמבקש לאבד דרך.

להסכים להיות לבד, אבודה, מפוחדת.

למצוא שביל,

לתת לו להיגמר,

ולעשות את הצעד הבא – גם כשאין ודאות.

רק מתוך ידיעה שיש דרך, גם כשלא רואים אותה.זהו מסע שאין לו מטרה חיצונית.

מלבד אחת:

בקשה כנה להתעורר.

להתגלות.

לראות בלי לטשטש.

לומר אמת – גם כשהיא כואבת – מתוך אמון.אחריי שכתבתי שבעה פרקים מתוך תנועת החיים,

אני שומעת קריאה – פנימית וחיצונית – שמבקשת ממני לעצור.

להאט.

לנשום.

להרגיש.

לשאול – מאיפה אני באה?

מאיזו תנועה אני כותבת?

האם אני באמת ערה – או אולי שוב מטשטשת?אני מבקשת להזכיר לעצמי:

אני כותבת סיפור שעוסק בלעשות אהבה עם החיים –

לא בבריחה מהם.

סיפור של התבוננות כנה במראה – דרך עיניים של אחרים.

וזה אומר לקחת אחריות מלאה,

לבקש בכל רגע להישיר מבט,

ולומר אמת על מה שאני רואה. גם כשזה שובר.לפעמים, אני מביטה –

ויש שקט.

ואני יודעת שכתבתי ממקום של הבעת אמון.

וזה מרפא. נדיב. חכם. אוהב.אבל לפעמים –

המראה מתמלאת באדים.

ואז אני לא רואה.

והיום, כשישבתי מול מטופלים, הרגשתי את זה.

שאני לא נוכחת עד הסוף.

שאני רואה דרך שכבה מטושטשת.וזה – בשבילי – נורת אזהרה.אז ביקשתי להכריז על משבר.

ביטלתי את שאר הפגישות.

ונשארתי עם הבקשה:

לנקות את המראות.לקח לי כמה שעות.

עד שהצלחתי לראות.

לפגוש באמת.

להרגיש.

לבכות.ועל מה בכיתי?על כך שאני מבינה –

שאם אני לא רואה את עצמי דרך המראה הכי קרובה, יקרה, חשובה –

אני עדיין בוחרת לטשטש.

לנתק מגע עם חלקים בי.ואני יודעת שעשיתי את זה בתקופה האחרונה.

נתתי לעצמי רשות.

אבל הקריאה לראות – כנראה חזקה ממני.אז הישרתי מבט, בחשש.

וראיתי.אני עדיין רואה כאב.

ונותנת לו להיות.

מבקשת דרכו להתקרב –

אליי, אליו, אלינו.

לידיעה שאנחנו אחד.כי בסיפור שלי – אין טובים ורעים.

אין פוגעים ונפגעים.

יש אוסף של אנשים עם חלקים פצועים.

כואבים. מודחקים.

יש אסטרטגיות הישרדות, שמנסות לשמור על תחושת ביטחון.ואני?

מבקשת לעמוד ערומה ויחפה, כבל עם ועדה.

בתפילה. בבקשה. בהזמנה אמיתית לכנות.אני רוצה לשמוע. לראות. לפגוש –

דרך כל המראות.

ולסמוך על החכמה שבי –

שתזהה מתי הקריאה באה מלב טהור.ולומר תודה.לפני כמה ימים התעוררנו בבוקר עם התראה על רעידת אדמה.

לכאורה – התראת שווא.

אבל בשבילי – היא סימן.

כי הפרק האחרון שכתבתי – היה רעידת אדמה.

ואני בוחרת להישאר בתוכה, בלי להתנגד.

עד שאעמוד שוב יציבה.

לפעמים – זה כל מה שאפשר.וכשאני בתוך הרעידה, אני מבינה –

שהשם "אונס רגשי" כבר לא מתאים.

הוא שיקף אותי בגיל 30, אולי גם 40.

אבל היום – זה לא אני.אני לא יודעת עדיין איך לקרוא לפרק הזה.

(אם יהיו לך רעיונות, אני פתוחה מאוד.)ועכשיו – השעה ארבע לפנות בוקר.

כבר הזמן לישון...

אבל עוד מילה אחת לפני:אני מבקשת להמשיך לומר אמת.

גם כשהיא לא "פוליטיקלי קורקט".

כי קשה לי להאמין שיש מישהו בעולם שרוצה להסתובב עם רוכסן פתוח במכנסיים, או עם פטרוזיליה בין השיניים – בלי שאף אחד יגיד לו.אני יודעת שיש אנשים –

במיוחד כאלה שאני אוהבת – שנפגעים.

וזה לא קל. זה כואב.

אבל אני גם רואה את המחיר הנורא שכולנו משלמים:

שנים של שתיקה. השתקה. הצגות. שקרים.כרתתי ברית עם עצמי –

לבקש לראות.

וכשאני רואה – לא להשתיק ולא לשתוק.אני מתבלבלת לפעמים – בטח.

אני בן אדם.

אבל אני לוקחת אחריות.אני עם תפילה:

לתת לדברים להתערער.

להישבר.

להיות לא מובנים.

לא נתפסים.להסכים לבלבול.

לחוסר ודאות.

לחוסר שליטה.

לחוסר אונים.אני מבקשת להפר את הסדר.

להפר את האיזון.

לעמוד חסרת אונים –

בשקט. בענווה.

כמה זמן שיידרש –

עד שייוולד סדר חדש.זאת התפילה שלי לעצמי.

הבקשה שלי ממי שאוהב אותי.

וההתחייבות שלי – לכל מי שיקר לליבי.אני יודעת שזה מושך את המפה.

מרעיד את האדמה.

לא מובן.

מנוגד למה שהתרגלנו לקרוא לו "אהבה".אבל בעיניי – זאת אהבה.

אמיתית.

בלתי מתפשרת.

דרך זעקה.

דרך הסכמה.

דרך בלבול.

דרך בקשה כנה.הדהודים.

החיים כפי שהם

אנחנו מגיעים לעולם עם שיעור.

הנשמה שלנו בוחרת את ההורים המדויקים.

החיים מתרחשים.

הם לא טובים או רעים.

הם פשוט – כפי שהם.המציאות משתקפת אלינו דרך המידה שבה אנחנו סומכים על התנועה –

ומרפים.

או דרך העוצמה שבה אנחנו מתנגדים לה.המסתורין מדבר אליי כבר שנים.

ואני מקשיבה.עברה שנה מאז שאמא נפרדה מהגוף שלה.

ואני מחפשת סימנים.

שואלת שאלות.

מנסה להבין –

מה אמא חושבת עכשיו, כשהיא כבר לא כלואה?

מה היא רואה?אני מחפשת בתוכי סליחה.

קבלה.

השלמה.אני יודעת –

לא הייתה לה כוונה רעה.

הפחד שלה הוא זה שעמד בקדמת הבמה.

הוא שמר עליה – שלא תיפגע.היא ביימה אשליה.

תחזקה תמונה אידיאלית.

של משפחה יפה.

מושלמת.

שלמה.אמא הייתה כריזמטית.

מנהיגה. מובילה.

היא הייתה חדה, מבריקה.

היא ידעה איך לתמרן את כל מי שרצתה –

כך שישתף איתה פעולה.היא הייתה השחקנית הראשית בהצגה.

התפקיד שלה היה להיות האמא הלביאה.

זו שתפקידה למנוע מאיתנו פחד, כאב, תסכול,

ומפגש עם החיים – כפי שהם באמת.היא יצרה בשבילנו יקום מקביל.

בעולם שלה –

החוקים לא נאמרו,

אבל היו מאוד ברורים:

אמא מתפרקת כשאנחנו חסרות אונים.ואני, שרציתי אותה שמחה וחזקה –

למדתי לנתק את עצמי מהרגשות שלי.

רק כדי שהיא לא תתפרק בגללי.ידעתי:

כשהיא חזקה – אני בטוחה.

היא תגן עליי, תפתור כל בעיה,

תדאג שלעולם לא יהיה לי רע.זו הייתה האסטרטגיה שלה.

ואני?

הייתי שחקנית נהדרת בהצגה שהיא ביימה.כולם מחאו כפיים להצגה המדהימה.

לגיבורה הראשית.

שהתמקמה בעולם כקורבן.

היא הייתה במאית מחוננת.

חשבה על כל פרט בקפידה.הזרקור היה עליה.

היא – הגיבורה.

ואני – גאה.

לא היה אדם אחד בעולם שראה את העיוות.

שזיהה שאין קשר בין ההצגה לבין המציאות.

אמא, בימאית ראשית בהצגה 

לא היה שם אף מבוגר
שהניח לי יד על הכתף.
אף אחד לא חיבק את הילדה –
שיום אחד, בגיל עשר,
אבא שלה פשוט נעלם.אף אחד לא שאל אותי מה שלומי.
לא אמר לי שמותר לי להיות עצובה.
שאין לי מה להתבייש.
שאני לא פגומה.
שאני לא אשמה.לא היה שם אף אחד שאמר לי
שהתנאים שמציבים לי לא הגיוניים.
שיש לי זכות לרצות,
שאני לא חייבת רק לרצות את מה שאמא רוצה.
שאולי – יש מקום גם למחשבות שלי.
שאולי מותר לי לא ליישר קו.
שאולי… לא חייבת להישאר תמיד לידה.
שאם אני קצת זזה –
זה לא באמת בגידה.ואני האמנתי לה.
האמנתי לה באמת ובתמים.הייתי משוכנעת שבלעדיה –
אני לא יכולה.
שאם אתרחק אפילו לרגע –
בתוך העולם המאיים והמסוכן הזה –
איפגע.
איאבד.
אהיה אבודה.אמא דאגה לכל הצרכים החומריים.
כסף לא היה עניין.
(עד היום – אני לא באמת יודעת מאיפה הוא בא.)אבל מה שהיה חסר – היה אני.לא היו לי חיים משלי.
הייתי תלויה בה – תלות מוחלטת.
ובכל מקום שבו לא הייתי ממש לידה –
הייתי דרוכה.
חייבת להיות בשליטה.
לצמצם סכנה.
לא להיפגע.צמצמתי עם החיים מגע.וזה שירת אותה.
וזה גם שירת אותי –
לכאורה.קיבלתי ממנה מחמאות.
זכיתי לחיזוקים, להכרה.
"ילדה טובה. ילדה ממושמעת."כך למדתי מהי אהבה.לקח לי שנים להבין
שמה שסבלתי ממנו היה דיכאון וחרדה.ועוד שנים להבין – שגם היא סבלה.
שהחרדה שלה היא זו שניהלה את המערכה.
שהיא הייתה אבודה.
בודדה.כמה הלב היה סגור.
כמה חיינו בבדידות –
על אדמה שוממה.מבצר.
בלי אור.
בלי חופש.
בלי חיבוק.
בלי אהבה.
בלי לדעת שאני חופשייה.כלוב.כלוב שנראה מושלם, נוצץ, עטוף ביהלומים וזהב.
אבל כלוב – הוא כלוב.
לא משנה כמה הוא יפה ומרהיב –
הוא עדיין כולא.
הוא עדיין חונק.
אין בו חיים.

בת 17  - אבודה

הייתי בת 17 כשהכרנו.

הייתי בעננים.

מישהו רוצה אותי.

מבחינתי – התרחש נס.האמנתי בכל ליבי –

שכל מי שיכיר אותי באמת,

יראה מי אני באמת –

ייקח את הרגליים ויברח.השקעתי אנרגיה עצומה

בלהסתיר מהעולם

כמה אני מקולקלת.

משעממת.

ריקה.

פגומה.תחזקתי דמות –

שתפקידה להסתיר.

להחביא את הפגמים,

את החרדה,

את הבושה,

את האימה.החבאתי את זאת שלא יודעת את עצמה.סיימתי בגרויות,

התגייסתי לצבא,

שירתתי קרוב לבית.אמא רצתה את זה.

וגם אני.

שאהיה קרובה.היא הייתה מתוחכמת מספיק,

חכמה דיה –

כדי "לאפשר" לי ללמוד, להתגייס,

כל עוד זה עמד במסגרת הגבולות שהיא קבעה.היא תמיד רקדה על הקצה.

מספיק חכמה,

כדי שאף אחד לא ישאל יותר מדי שאלות.

שלא ירים גבה.

שלא יידע באמת.בצבא שירתתי כפקידה.

וגם שם –

הרגשתי לא מספיק טובה.ואמא?סיפרה לכולם כמה היא גאה בי.

שעם כל הבעיות שלי –

הצלחתי לסיים בגרויות ולהתגייס.היא סיפרה בגאווה.

ואני?

רציתי למות מרוב בושה.אבל האמנתי לה.

השתכנעתי שהיא כנראה צודקת.

שזה באמת כל מה שאני מסוגלת.לא, אמא לא הייתה אישה רעה.

הכוונה שלה, אולי, הייתה טובה.

היא לא רצתה להזיק.

היא לא עשתה בכוונה.ואני, כשחקנית המשנה בהצגה –

ידעתי דבר אחד:שלא משנה מה יקרה –

אם אהיה עצובה, אם אתוסכל –

אמא תמצא דרך לפתור לי את המצוקה.אם רבתי עם מישהי בצבא –

היא כבר תדאג לטלפן למפקדים.

ותוך דקה – יעבירו אותי.

או אותה.מבחינתי –

אמא הייתה אגדה.

לא יכולתי להבין אז

שיותר קל לה להפוך אותי לנכה –

מאשר להודות שהיא לא בריאה בנפשה,

ולטפל בעצמה.

אמא קובעת 

כשהשתחררתי מהצבא –
הוא עוד היה חייל.
ואמא אמרה:
"זה זמן מצוין להירשם ללימודים."כמובן שהקשבתי לה.
האמנתי לה.
ממילא לא הייתה לי דעה.
וגם אם הייתה – היא לא נחשבה.עמוק בפנים, הייתה לי כמיהה.
רציתי ללמוד פסיכולוגיה.
או עבודה סוציאלית.
אבל מבחינת אמא –
זה היה סיוט.כמו תמיד,
היא דובבה את הפחדים שלי בצורה מדויקת.
ושכנעה אותי (לא שהיה קשה)
שעדיף לי ללמוד הוראה.האם זה מעניין אותי?
האם זה מה שאני רוצה?
זה בכלל לא היה פרמטר.השיקולים היחידים היו –
(בסדר הזה בדיוק):
שאהיה קרובה אליה.
שלא יהיה לי קשה מדי.
שאסיים בלי שיראו כמה אני "דפוקה".
ואם אפשר – שגם אמצא עבודה.נרשמתי לתואר ראשון באורנים.
לפני כל מבחן – התקף חרדה.
אמא הסיעה אותי.
חיכתה שאסיים.(כמובן שבחרתי ללמוד במכללה הכי קרובה לבית.)שרדתי את החיים ביד אחת –
תמיד אוחזת בה.האמנתי שאני בסכנה מתמדת.
והיא – גלגל ההצלה.בגיל 22, בסוף שנה ב’ בלימודים –
התחילו חתונות של חברים.
יום אחד, כשצעדנו יחד הביתה,
אמרתי לו פתאום:
"אולי נתחתן גם?"(רציתי להיות כמו כולם.)וכך היה.ההורים שלו, יחד עם אמא –
תכננו את החתונה.אף אחד לא חשב לשאול אותי מה אני רוצה.
וגם כשאמרתי – ביטלו את דבריי.
אמרו שאני לא מבינה.רציתי חתונה קטנה.
הם לא רצו להעליב אף אחד.בסוף – היו 600 מוזמנים.
(אני הכרתי אולי 50 מהם.)רציתי חתונה בטבע.
הם טענו שיהיה חם,
יהיו יתושים,
וחשוב שיהיה נוח למוזמנים.רציתי לעמוד באולם ולקבל את האורחים.
אבל הם אמרו שזה לא מקובל.
שחייבת להיות להקה,
ושיהיה "כניסה מרשימה".וכך מצאתי את עצמי
מחכה באוטו עד השעה 22:00
עם התקף חרדה.כמו החתונה –
כך גם החיים.כולם על הבמה.
ואני?
שקופה.מאחורי הקלעים.
ממלאת תפקידים בהפקה של אמא.ירח הדבש היה לילה אחד בטבריה.
וגם אז –
ביום השני קראתי לה שתבוא.הייתי שוב בהתקף חרדה.
והיא, כמובן – התייצבה.איך הוא הסכים?
איך נשאר?גם הוא – היה שחקן משנה.
גם עליו חלו החוקים.
רק מי שמציית –
נכנס לתוך ההצגה.ורק כשהיא נפטרה
והוא לא הגיע לא ללוויה ולא לשבעה –
שמעתי מהילדים
כמה אכזרית הייתה כלפיו.

 הורות בחרדה

סיימתי תואר ראשון,

והתחלתי לעבוד כמורה.

(זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שבה עשיתי בחירה משלי.)חלמתי לעבוד בקיבוץ.

למזלי – אמא אישרה.מיד אחרי החתונה גרנו – כמובן – אצלה.

"לא חבל לבזבז כסף על שכירות?"

כך היא אמרה.

וזה שירת אותה.

שמר על הדמות של האמא המושלמת שהיא טיפחה.שנה לאחר מכן קנינו דירה.

זמן קצר אחרי שעברנו –

אמא מכרה את הבית שלה,

ועברה לגור בבניין שממול.מבחינתי – זה היה נפלא.

כך חשבתי אז.

מבחינתה – זו הייתה עוד הקרבה.תמיד אמרה:

"מכיוון שאבא נעלם, אני חייבת למלא את מקומו.

אני מוותרת על עצמי בשבילכן."וכך, כל דבר לוּוה במניפולציה עדינה –

שיצרה אצלי רגשות אשמה.

היא ויתרה על חייה,

ואני חייבת לה.בגיל 25 ילדתי את יובלי.

הגוף שלי היה בשל ללדת –

אבל לגדל ילדים?

לא הייתי כשירה.הייתי עסוקה בלתחזק קליפה דקה.

כזו שתסתיר מהעולם

עד כמה אני ריקה.

עד כמה אני חרדה.

עד כמה אני חיה בתחושת סכנה מתמדת –

גם אם היא דמיונית.הייתי דרוכה.

מתוחה.

בדיוק כמוה.תינוקות – תמיד היו בשבילי מקום מפלט.

משהו שמחבר אותי לעצמי.

ויובלי? תינוק מושלם.

חכם. יפהפה. חייכן.אבל אני לא באמת הייתי שם.

אמא הייתה איתי – תמיד.

היא קיבלה תפקיד חדש, משמעותי.

ואני עשיתי כמיטב יכולתי.

אבל בפנים –

הייתי עסוקה בלשרוד.כל נזקקות של יובלי

עוררה חרדה –

גם אצלי,

וגם אצלה.שנה וחצי אחר כך –

רוני נולדה.

תינוקת מהממת.

ושני תינוקות –

שגדלו עם אמא, עם סבתא,

ועם החרדה.היום אני יודעת לומר –

שהמזל הכי גדול היה

שהיה גם אבא שפוי ומאזן בסביבה,

ומשפחה חמה ואוהבת.הבחירה שלי להתרחק מאמא –

לטענתה, בגידה.

אבל במבט לאחור,

דווקא היא הצילה את שני המלאכים האלה.הם –

האור הכי גדול שלי בחיים.

 המרד השקט שלי

כעבור כמה שנים, אחרי שהתגרשתי –

אמא דאגה לקנות לי בית חדש עם גינה.באותה תקופה הייתי עיוורת.

עדיין שבויה באשליה שהיא יצרה.

ראיתי בזה מחווה, נדיבות.

לא הבנתי שזו עוד דרך לקשור אותי.זמן קצר אחרי שנכנסתי לדירה –

היא קנתה לאחותי את הדירה הסמוכה.

בינינו הפרידה חומה.

אבל היא פתחה שער,

ויצרה אשליה חדשה:

"אחוזת הגדרוניות".אמא לא עשתה דברים במקרה.

הכול היה מתוכנן.

מחושב.כאן –

התרחשה נקודת מפנה ביחסים בינינו.הילדים התחילו ללכת לאבא שלהם.

מבחינתה – זו הייתה הפרת חוזה.

בגידה.

ולא רק זה –

נכנס גבר חדש לחיי.

הזוגיות הלכה והתהדקה.וברגע שהכנסתי אנשים זרים לתמונה –

מבחינתה הפכתי לאיום.היא פתחה במלחמה.

עקבית. ברורה.

ולא מרומזת בכלל."או הם – או אני."

זו הייתה האמירה.ואני?

אין לי מושג מאיפה הבאתי את הכוח.

אבל הייתי נחושה.לא ויתרתי.

לא עליי.

לא על הילדים שלי.

והדבר הכי נורא מבחינתה –

שלא ויתרתי גם עליה.ולא משנה כמה ניסתה –

לא הסכמתי להיעלם לה מהחיים.לא הייתה לי כוונה להכאיב לה.

אבל סירבתי לשתף פעולה עם הדיקטטורה.

סירבתי להיות שוב ילדה שמוותרת על עצמה.בחרתי בי.

בזוגיות.

בילדים שלי.וויתרתי על טובות ההנאה.

על הקלות.

על ההגנות המזויפות.זה היה סיוט עבורה.

כי בוחן המציאות שלה –

היה לקוי.

מעוות.היא לא הייתה בריאה בנפשה.

אבל כלפי חוץ –

הכול נראה נפלא.אני, מצידי, המשכתי להזמין את כולם אליי לשבת.

הייתי מבשלת. קינוחים. אוכל טעים.

היא הייתה מנגנת בגיטרה, באקורדיון.

כולנו שרים.ואני?

שומעת היום שירים מסוימים

ובוכה.כי היה שם הרבה.

היה שם אור.איכויות שיכלו להפוך את המשפחה שלנו

לממלכה.

ואת אמא – למלכה.אבל במקום האיכויות –

ניהלו את החיים שלנו

הפחדים שלה.

מלכה באחוזת הפחד

הציפייה הלא רציונלית של אמא מעצמה

הייתה לעולם לא להיות חלשה.

לא לאבד שליטה.

לא להינטש.אלה היו הפחדים הגדולים שלה.

מבחינתה – חרדת מוות.כדי לא לפגוש את הפחד הבלתי נסבל הזה –

היא פשוט ניקתה את הזירה.

סילקה את כל מי שעלול לנטוש.

הרחיקה כל מי שיכול לערער על מקומה.והיא עשתה את זה בעוצמה, בהתמדה, בלי רחמים.היא בנתה מבצר.

וסביבו – חומה גבוהה.אבל הייתה בעיה אחת.

היינו שם אנחנו –

אחותי ואני.

הילדות שלה.ולנו – לא הייתה לאן ללכת.

אנחנו היינו האיום האחרון על קיומה.אז היא עשתה בנו כרצונה.

שללה. מנעה. עיצבה.

רוקנה אותנו מעצמנו.

לא מתוך רוע –

אלא מתוך פאניקה.ביד רמה – ניהלה את הממלכה.

שלוש נשים.

שלושתנו: היא, תמי ואני.מלבדנו –

יכלו להיכנס לזירה רק מי שהייתה מהם תועלת.

רק כאלה ששירתו מטרה.מבחינתה –

תמצית החיים הייתה שנשאר לידה.

שלא נעזוב.

שלא נפרום את הברית.

שנמשיך לשרת את האשליה.היא באמת חשבה שהיא מצילה אותנו.

שהיא מגינה.

אבל בעצם –

היא כלואה.ולא רק היא –

גם אנחנו.היא עטפה הכול בדמות חזקה, ניהולית, מרשימה.

אבל בפנים –

הייתה אמא חרדה, פגיעה,

מבוהלת עד אימה,

כלואה בתוך עצמה.הכול התנהל מתוך הסוואה.

כלפי חוץ –

היא הייתה כריזמטית. מובילה.

אבל בתוכה –

ילדה מפוחדת שמבקשת ביטחון.היא הייתה אלופה בלשחק לאנשים בתודעה.

לטעת תחושת אשמה.

לסובב, לבלבל, לסנוור.גם מי שראה –

לא הצליח להבין באמת.

כי היא ידעה לתעתע.אי אפשר היה לעזור לה.

ואנחנו –

ילדות קטנות –

נשארנו בתוך ההצגה.

בתוך הממלכה.

בתוך מעגל ההפחדה

פרידה

בדיוק לפני שנה,

אמא קמה מהמיטה בבית החולים הסיעודי –

ונפלה.ארבעה ימים אחר כך –

היא מסרה את נשמתה.עשרים שנים חלפו

מאז שהתחלתי לראות את המציאות כפי שהיא,

ולא כפי שאמא ציירה אותה.עשרים שנים של מסע –

שבו ביקשתי לקבל את עצמי בחזרה.

לגלות אותי.

לרפא.

להחלים.שנים שבהן היא נלחמה בי.

שנים של התמודדות עם פוסט טראומה מורכבת,

עם דיכאון, עם חרדה.בתקופה האחרונה –

משהו בתוכי קרא לי להניח את הכעס.

להפסיק להאשים.

להבין:

החיים בידיים שלי.

לא בידיים שלה.אני יכולה לחגוג אותם,

לחיות במלואי.

זה כבר לא תלוי בה –

רק בי.וכן, זו חוויה כואבת.

לא משנה כמה אעבור,

כמה אטפל בעצמי,

כמה איזון אמצא,

כמה טרנספורמציות אחיה –

יש מצבים,

רגעים,

שבהם הילדה שבי חוזרת.אותה ילדה

שלא הייתה "מספיק טובה".

שחשה שהיא אשמה.

שחייבת לרצות.

שנושאת על גבה ברית ישנה:

לא לעזוב.

לא לנטוש.

לא לאכזב.אני לא קורבן.

לא מסכנה.

אבל הפצעים –

לא תמיד נרפאים לגמרי.שיחקו לי בתודעה.רציתי לשנות את שם הסיפור.

המילה "אונס" –

קשה.

אכזרית.

מעוררת קונוטציה מינית מיידית.אבל מה עם אונס רגשי?מה עם מצבים שבהם הורה

משתמש בילד שלו

כדי למלא את צרכיו הרגשיים?

שהילד הופך להיות דמות –

המשרתת את הסרט של ההורה?הפציעה שם –

בלתי נראית.

אין סימנים כחולים.

אין שריטות.אבל בפנים –

הרס.קשה להתאושש מזה.

ולפעמים –

זה אפילו לא אפשרי.אז אני נפרדת מהמסכנות,

אבל משאירה את השם –

עבור כל אותם ילדים אבודים

להורים אנסים.

גם אם זה נעשה בהסוואה.

לא עוד קורבן

ככל שעברו השנים,

החרדה של אמא רק הלכה וגדלה.

תפסה את כל המקום,

מילאה את כל החלל,

לא השאירה מקום לשום דבר אחר.בחודשים האחרונים שלה,

ראיתי אותה הולכת ודועכת.

מאבדת את כוחה.

את הגוף.

את הצלילות.אבל עד הרגע האחרון –

היא לא הסכימה לאבד שליטה.טיפלנו בה כמו שמטפלים בילדה.

וראיתי.

את הפחד.

את האימה.כאבתי אותה.בימים האחרונים שלה

יכולתי סוף סוף לראות גם את הילדה שהיא הייתה –

קטנה, מצטמקת, אבודה.יכולתי לראות את הפחד בעיניים שלה,

את הפגיעוּת.

את הפצע שמעולם לא דובר.בכל ביקור הבאתי לה אוכל שהיא אהבה.

בישלתי לה כמו שמבשלים לילדה.

כל כך רציתי לפנק אותה.

לרצות שתשמח,

אפילו לרגע.וכל פעם שנפרדתי ממנה –

הרגשתי שאני נוטשת אותה.

כמו הילדה שהייתי,

שפחדה כל כך

להשאיר את אמא לבד.ראיתי בה את הילדה שהיא.

ראיתי בי את הילדה שהייתי.

וראיתי את המעגל.נזכרתי בסבתא –

איך גם היא הפכה לרגעים

לילדה קטנה ופגועה.ראיתי את ההבזקים של הטראומה הבין-דורית,

שוברים את האשליה

וחושפים את הצללים.הבנתי:

כל אחת מאיתנו –

נושאת תפקיד.אני הייתי הילדה שתפקידה

היה להרדים את עצמה.

לא להרגיש.

לא לפחד.

לא לכאוב.רק כדי שהמבוגרים שסביבה

לא יתפרקו.וגם כאמא –

אני יודעת שהעברתי לילדים שלי את זה.

ינקו ממני חרדה.

שידרתי להם שאם הם יהיו חסרי אונים –

אני אתפרק.לאחרונה ביקשתי מהם סליחה.על שהיו צריכים להיות עסוקים בצרכים שלי.

על שלא יכולתי לראות אותם תמיד.

על החרדה,

על הפחד.ביקשתי סליחה מעצמי.

על האמא שהייתי.אני יודעת שעשיתי הכי טוב שיכולתי.

שהייתי אמא –

כמו האמא שהייתה לי.ואני מבקשת סליחה מאמא.

אני יודעת –

הבחירה שלי בחיים

לא באמת הייתה בגידה.וגם היא –

במידה מסוימת –

רצתה טוב.

עשו כמיטב יכולתן.

אני.

היא.

אנחנו.אני יודעת היום

שלא באמת הייתי ילדה רעה.

שהעונשים שספגתי –

לא הגיעו לי.שלא עשיתי שום דבר רע.היום –

אני יכולה לאסוף את כל החלקים.

הכואבים, הנטושים, המבויישים.לחבק את הילדה שהייתי אמורה להיות האמא שלה.

את הילדה שלמדה לתפקד

כאילו מעולם לא נפגעה.את הילדה שכאשר סוף סוף העזה

להראות את עצמה –

נפלה עליה מלחמה.היום אני יודעת –

היא לא שנאה אותי.

היא שנאה את מה שהיא עצמה לא הצליחה להכיל.הנזקקות שלי –

פגשה את הנזקקות שלה.

וזה היה בלתי נסבל עבורה.

 השנה שאמא נפטרה

אני כבר לא כועסת.

לא עליה,

ולא על כל מי שנפל ברשתה בטעות,

תומרן על ידה,

ושיתף איתה פעולה.בדיוק ביום הזה, לפני שנה,

הייתי איתה.

נתתי לה נשיקה,

וידעתי –

זו הפעם האחרונה שאראה אותה.שנה מאז שאמא הלכה,

וכל כך הרבה השתנה.התזמורת שאמא ניצחה עליה ביד רמה –

התפרקה.ברגע שהיא עזבה –

האשליה קרסה.

קרה מה שהיא הכי ניסתה למנוע.

הדבר שפחדה ממנו יותר מהכול –

קרה.ולא כי מישהו רע,

לא כי מישהו בגד,

אלא כי זה החוק הפשוט של החיים:

כל מה שאנחנו מנסים למנוע בכל הכוח –

בסוף קורה.כל השדים מתעוררים לחיים,

גם אם לא נרצה.

גם אם נתכחש.לקראת סוף חייה,

יכולתי לראות בעיניים שלה משהו אחר.

הבעה שקטה.

רכה.

שידרה:

אני סומכת עלייך.

אני יכולה להירגע.היא לא אמרה.

היא לא הייתה צריכה.היא ידעה שכשם שמצאתי דרך

לא לנטוש את עצמי

ולהישאר גם איתה –

אמצא גם את הדרך

לקיים את הצוואה שלה,

גם אם זה לא יהיה בדרך שהיא ביקשה.אני מחויבת לצוואה הזאת.

זו משימת חיי.

והיא קשה. מאוד.בשלב הזה,

אני לא יכולה עדיין לכתוב עליה.

אני בעצמי לא מבינה עד הסוף

מהו הצעד הבא.אבל ברית אחת כרתתי עם עצמי:

כל עוד אני חיה,

כל עוד יש בי בריאות בגוף ובנפש –

אם אזהה ילדים שנאנסים רגשית,

גם בהסוואה –

אני לא אשתוק.לא משנה מה יגידו עליי.

מה יהיה המחיר.

אני אזעק את זעקתם –

של ילדים שלא יכולים לזעוק.אני לא במלחמה.

לא נגד אף אחד.

אני בעד.

בעד החיים.

בעד האמת.

בעד הילדות והילדים.אני לא אעצור

עד שארגיש שעשיתי כל מה שיכולתי –

כל מה שאף אחד לא עשה בשבילי.אני יודעת –

לא תמיד היה פשוט להבין אותי.

גם היום, יש בי חלקים שעדיין לא מובנים אפילו לי.אבל אני גם יודעת –

שהיו כאלה שראו.

שהרגישו.

שבחרו לא להאמין.

היו שניסו – והורחקו.

היו אחרים – שידעו והתעלמו.אני נשבעת:

לעולם לא אשתוק,

ולא אשמור על עצמי –

כשראייתי מזהה פגיעה.

כשאני רואה ילדים שנאנקים תחת שתיקה.הסיפור הזה עוד לא נגמר.

הוא חי.

נושם.

זורם בעולם.אני יודעת שיש עוד שקרים,

תחבולות,

הסתרות,

שכרגע איני רואה.ובכל זאת –

אני מדליקה אור.

מודיעה בקול:

ההצגה חייבת להיפסק.אמנם היא לא הסתיימה –

אבל השחקנית הראשית ירדה מהבמה.הגיע הזמן לכתוב תסריט חדש.

ובתפילה עמוקה –

שהפעם,

הסוף יהיה פחות טרגי.

ויותר טוב.אני מחפשת במאים חדשים.

אמיצים.

כנים.

שיאירו את המקומות החשוכים באמת.

31.12.24

אמא,
כבר שנה שאת לא כאן, אבל אני מרגישה אותך איתי – כמו שלא הרגשתי מעולם.
האנרגיה שלך עוצמתית וחזקה, תמיד הייתה.
רק שעכשיו – היא משוחררת, חופשייה.אין שנייה ביום שאת לא איתי.
אולי זה יישמע מוזר, אבל אני יודעת שכששחררת את גופך – שוב ילדת אותי.
זה נשמע מופרך, דמיוני, אולי אפילו שטותי, אבל מבחינתי – זה חי, פועם, אמיתי.שנים הרגשתי לא שייכת.
לא הייתה לי קרקע.
הייתי בודדה.
הרגשתי אבודה.אני כבר לא מתביישת.
לא מפחדת.
לא כועסת.
לא מתנגדת.
אני מסכימה.את יודעת, אמא,
אומרים שכשתינוק בא לעולם – הוא בוחר את ההורים שדרכם יעבור את השיעורים המדויקים לו.
הנשמות במשפחה שלנו בחרו שיעורים קשים.אני חושבת על סבתא.
על הילדה שהיא הייתה.
על איך זה השפיע עלייך, עלינו, על ילדינו.הבהובי טראומה בין-דורית שופכים אור על צללים.
אבל די.
אנחנו כבר לא ילדים שעברו דברים קשים.
האחריות שמוטלת עלינו – היא לבחור בחיים.את יודעת, אמא,
אני נוסעת פעמיים בשבוע, כבר שנה, לטפל בילדים מפונים.
הם דרוכים ומפחדים, כאילו בכל רגע עלולה ליפול עליהם סכנת חיים.
וככה – בדיוק ככה – היו החיים שלי שנים.כשאני איתם, אני חושבת על סבתא.
על הילדה שהייתה, פליטה ששרדה לבדה את זוועות השואה – וניצלה.
ילדה אבודה. נשמה תועה. שהקימה משפחה.בשנה האחרונה – אני הרבה יותר קרובה אליה. אלייך. אליי.
לילדה שהיית.
לילדה שהייתי.
לילדה שהיא הייתה.לתמי, לגילי וליהלי – לילדים שלי.כל ילד בשרשרת הדורות המשפחתית קיבל תפקיד מהותי:
למלא חלל.
לשמור על ההורים – שלא ינטשו שוב, שלא יתפרקו.
ילדים שתפקידם להגדיר אותנו – ההורים.
להפוך אותנו למושלמים.כולנו, במידה כזו או אחרת, היינו ילדים הוריים.
אולי בעיקר הבכורים.
ולזה – יש מחירים.בתקופה האחרונה ביקשתי מיובלי ורוני סליחה.
סליחה על זה שהיו ילדים כאלה מופלאים, טובים, חכמים –
אבל אני לא יכולתי לראות אותם.
כי הייתי עסוקה בעצמי.
בלהרגיע את החרדות והפחדים שלי.סליחה שהייתי לחוצה כשהם היו חולים.
סליחה שמנעתי מהם מפגש עם החיים.
שלימדתי אותם שבלעדיי הם לא יכולים.
סליחה שגרמתי להם להרגיש אשמים כשהם הפגישו אותי עם חוסר אונים.
סליחה שגרמתי להם לצמצם את עצמם – כי האמנתי שהעולם מאיים, מפחיד ומסוכן.אז כן, ברור שנעשו טעויות.
טעויות שלא היו מתוך כוונה רעה.
עשינו הכי טוב שידענו ויכולנו.
אבל די. מספיק.הגיע הזמן לחיות את החיים – לא את הפחדים.אמא, את וסבתא איתי.
נשמות חופשיות.
שיחררתן אותי מתפקידי.אני לא מתביישת יותר להיות אני.
אני לא מפחדת מאי-ודאות, מחוסר אונים.
אני מקשיבה לרוח, למה שמבקשת האהבה.אני מבקשת סימנים – והם מגיעים.אני יודעת שיש סביבי אנשים שלא מבינים, אולי אפילו נפגעים.
וכן – עשיתי השנה דברים קשים.
הכי קשים שעשיתי אי פעם בחיים.
אבל אני שלמה.אני יודעת עמוק בפנים – שלא הייתה לי ברירה.
שלפעמים רק כשהכול קורס, מתערער, מתפרק – יכולים להתרחש שינויים.אין יום שאני לא בוכה, כאובה, עצובה.
נושאת בלבי תפילה.
ואתן – רוקדות איתי את הריקוד האמיתי.אתן באות אליי בכל מיני צורות.
אתן מופיעות לרוני בחלומות.
המסתורין מדבר אליי – דרככן.
אני מבקשת סימנים – והם מיד מגיעים.המסתורין דיבר אליי תמיד.אני זוכרת, אמא – שלפני כעשר שנים סיפרתי לך שנרשמתי ללימודים.
שמחת (אולי חשבת שאני הולכת לעשות תואר שני…)
ואז כשאמרתי לך שאני הולכת ללמוד פסיכולוגיה בודהיסטית –
היה לך מבט שאמר:
השתגעת? התחרפנת? ירדת סופית מהפסים?אבל זה בער בי.
זה היה חזק.
לא יכולתי ללכת נגד עצמי.ואת יודעת משהו, אמא?
אני יודעת שבתוך תוכך – שמחת.
שהיית גאה כשראית אותי מתפתחת וגדלה.
היום אני מבינה – שזה פשוט הפחיד אותך.תמיד אמרת שאני נס רפואי.
שהנשמה שלי בחרה להישאר – למרות שכמעט מתתי בלידה.והשבוע, ב־30.12, יום פטירתך –
נזכרתי שבדיוק לפני שלוש שנים, באותו תאריך,
הייתי בין חיים למוות.
עברתי ניתוח חירום מציל חיים.וככה אני – מתה ונולדת מחדש, דרכך, שוב ושוב.אנחנו בתוך מציאות אפלה.
לפעמים יש תחושה של תוהו ובוהו, חושך על פני תהום.
אבל כשאני מביטה לשמיים – את משתקפת אליי דרך כוכב הצפון.
מסמנת לי – כשאני בכיוון הנכון.אני יודעת שכשנפרדת מהעולם – חזרנו לנקודת האפס.
ואני מתפללת שהכאוס שנוצר – ייצור סדר חדש.
יברא עולם שפוי.
גם אם כרגע הוא נסתר, נעלם, לא גלוי.אמא יקרה שלי,
נוחי על משכבך בשלום.
אני יודעת שאת איתנו, ברוחך – שומרת, מכוונת בדרכך.

ונהפוך הוא..... פורים 2025

בשנה האחרונה כתבתי את סיפור החיים שלי  כתבתי על "אונס רגשי" סיפור שנכתב אחריי שנים של התבוננות פנימית. הוא נכתב על מיכל הילדה, הקטנה, הפגועה. מי שכתבה היתה מיכל הגדולה, זאת ששנים שאלה שאלות, ביקשה לראות, חיפשה תשובות, זאת שביקשה להתעורר, להתפקח מאשליות, שרצתה להפסיק להאמין שהעולם מסוכן, שחיפשה שלווה. שביקשה להפסיק להיות דרוכה, רדופה, מנוהלת מתוך חרדה. לרגעים הסיפור היה כל כך נוכח, אמיתי, מכאיב, צורב, חותך בבשר החי, עד שלעתים הבוגרת הזדהתה עם הילדה. לא ידעתי איפה היא נגמרת ואיפה אני מתחילה מי זאת שמדברת מתוכי? היא, הילדה המפוחדת? או אני? היתה את זאת שכתבה את העלילה ואת השנייה שנבהלה וכך במקום להמשיך להתבונן על הבלבולים הפכתי ברגעים מסוימים להיות שתי הדמויות,  במקום לאחות את הפצעים, העמקתי את הפיצולים. לרגעים הייתי הקורבן, הנתקפת, באחרים התוקפת, לרגעים הייתי הנאנסת, באחרים כופה את עצמי, חייבת, אונסת.  הייתי האוזקת, הסוהרת וגם המשחררת, עורכת הדין וגם השופטת. והטרגדיה הגדולה בעלילה, שלא היה לי מושג שזה מה שקרה לא ראיתי שזה מה שאני עושה. מנגנון ההגנה נשאר, האסטרטגיה השתנתה שמרתי על עצמי, למרות שלא היה ממה, לא באמת היתה סכנה, זעקתי, נלחמתי במקום להימנע. ליקום יש חוקים ברורים, לא עובדות עליו מניפולציות, הוא לא מזהה זיופים ושקרים.  הוא מגיב באופן מיידי לאנרגיה ממנה אנחנו באים פחד מביא פחד, מלחמה מביאה מלחמה, אהבה מביאה אהבה. למזלי הרבה שנים עשיתי עבודה יסודית, מעמיקה וטובה, בכל פעם שהתפתיתי להאשים ביקשתי לראות מקומות בהם אני עוצמת עיניים ויוצרת שטחים מתים. זה לא היה קל, כי כשנמצאים באזור עוורון לא רואים, הכל נראה חשוך ומבולבל. ויחד עם זאת, היה לי על מה לסמוך מבפנים ידעתי שהשמש זורחת תמיד, גם כשיש עננים, מה שאפשר לי לחפש את התשובות בתוכי, לצלול לעומקים חדשים.

בזמן האחרון אני מרגישה שאין לי אוויר. שהאנרגיה תקועה.
ביקשתי לראות – איפה אני עוצרת את התנועה?
איפה אני יוצרת סיפורים, מאמינה להם וחיה כאילו הם האמת?
ביקשתי לראות – במקום להאמין.לקח לי זמן להבין.
המלחמה שיצאתי אליה בשנה האחרונה הפעילה מנגנונים ישנים, לחצה על כפתורים.
היא הציפה מחשבות, אמונות, הרגלים ודפוסים שכבר מזמן לא רלוונטיים –
אבל מסתבר שהם עדיין חיים בי, עדיין מנהלים אותי מבפנים.מצאתי את עצמי מתפתה שוב להאמין להם.
לחיות אותם כאילו הם אמיתיים.ולמזלי – הידע שצברתי הוא עוגן עבורי.
נזכרתי שאנחנו באים לעולם כדי ללמוד שיעור מרכזי,
ושכמו בספירלה, אנחנו פוגשים אותו שוב ושוב – כל פעם ממקום אחר.
השיעור לא משתנה. רק משנה צורה, פנים, הקשר.יכולתי לסמוך על הידיעה הזו.
גם כשאני שוקעת באמונה – אני כבר לא אותה ילדה.
ועדיין – הם פעלו עליי חזק. מבפנים.אם פעם החרדות היו יוצרות בי דריכות –
היום הן התחלפו בניתוק.ביקשתי לדעת. לראות.
שאלתי שאלות. חיפשתי תשובות.
ולקח לי זמן לזהות:
אני ממשיכה לתחזק אמונות ישנות, להסיק מסקנות ולחיות כאילו הן נכונות.הבנתי שבמקום לייצר שלום בתוכי – יצרתי פיצולים.חיות בי שתיים.
זו שמונעת מהמיינד, שמאמינה שיש סכנה וזקוקה להגנה –
וזו השנייה, האמיתית. חכמה. ערה. יודעת.
זו שרואה את הפחד, את הסיפור, את האמונה הישנה –
ויודעת שזו לא האמת היחידה.הסתובבתי בעולם מבולבלת.
עין אחת פקוחה, השנייה עצומה.ולא תמיד ידעתי להבחין –
מתי אני עיוורת, מפחדת, מרדימה, מנתקת מגע מתוך חשש להיפגע,
וחיה בתוך מציאות בדויה –
ומתי אני באמת בתוך החיים.
ערה. נושמת. רואה.

בשנה האחרונה אני משתדלת לקום לראות את הזריחה,

ובזמן שהשמש עולה – להניח תפילה.

אני מתפללת להקיף את עצמי באנשים ערים,

שחקני נשמה שיאמרו לי אמת כשיראו בלבול.

שיזכירו לי כשאני חיה סיפור – במקום לחיות את החיים.אני מתפללת שלא ישמרו על עצמם כשאכעס או אאשים,

שיאמרו את האמת גם כשהיא קשה.

שנים אני מבקשת להיות כך – גם עבור אחרים.

לא לשתוק כשאני רואה שמישהו מפעיל מניפולציות,

מתמרן, מחזיק בסיפור ישן,

מאמין שהוא חסר.בטעות למדנו להאמין שעדיף לשתוק.

להעמיד פנים כאילו לא ראינו.

לשמור על עצמנו, להימנע מהאמת.

למדנו לשקר, לחייך חיוך מזויף, להיות "נחמדים".

שכנענו את עצמנו שככה נוהגים אנשים מנומסים, ערכיים.

האמנו, בטעות, שלא מתאים לומר את כל האמת בפנים.פעם גם אני שיחקתי במגרש הזה.

אני מכירה את הכללים.

וגם את המחירים – והם קשים.כבר מזמן בחרתי לשנות את החוקים.

להגיד כשאני רואה עיוותים.

לומר את האמת גם כשהיא מכאיבה.

לזהות מניפולציה, להשתמש בעיניים טובות, לא נבהלות.אבל בשנה האחרונה מצאתי את עצמי משחקת – בלי לשים לב – בשני המגרשים.

למזלי ולשמחתי, תפילותיי נענו.

הקפתי את עצמי באנשים ערים, רואים,

כאלה שלא שותקים. שלא שומרים על עצמם. שמדברים.סיפור חיי – על נרקיסיזם, יחסים מתעללים,

על CPTSD, על "אונס רגשי", על "המגפה השקטה" –

נכתב השנה מתוך ערות, בהירות וחוכמה.

הילדה שבתוכי קיבלה במה.

זעקתי את שתיקתה. יצאתי להגנתה.אבל גם נבהלתי.

שוב הסקתי מסקנות – וחייתי אותן כאילו הן האמת.הילדה שבי כרתה איתי ברית:

מעתה ועד עולם – אף אחד לא יטיל בי ספק.

אם מישהו יעז לומר שאני לא טובה –

אני אכעס. אזעק. אצא למלחמה.

ואם זה לא יעזור –

אשתבלל. אסתגר. אעלם. אנתק מגע מהסכנה.וכך, בלי לשים לב, חזרתי לתחזק את אותה אמונה.

שוב דרוכה, כאילו אני במלחמה.

רק שהפעם – לא היו אויבים מבחוץ.

אני הפכתי גם לאויבת – וגם לשומרת הראש.קול אחד בתוכי ידע – אין סכנה אמיתית.

וקול אחר – עמד על הרגליים האחוריות, דרוך, מוכן להילחם.במקום להישיר מבט, לראות, לשאול שאלות,

להבין שהסקתי מסקנות שמפריעות לי לחיות –

המשכתי להחיות את המחשבות.

התחוללה בתוכי מלחמה.בין זו שמבקשת להקשיב, לחיות את החיים כפי שהם,

לבין זו שנבהלת, מאמינה שוב למחשבה,

מחזיקה באמונה ישנה –

וחיה אותה כאילו היא אמת.למזלי – האנשים היקרים סביבי לא נפלו בפח שטמנתי לעצמי.

הם ראו.

הרימו דגל אדום.

עצרו אותי בחריקת בלמים.הם ידעו מה קורה כשממשיכים לנוע באזורים עיוורים.

זה היה קשה.

מצד אחד – ביקשתי שיאמרו.

מצד שני – כעסתי כשדיברו.הם הציבו מראה – לא שופטת, לא מאשימה.

ואני כל כך נבהלתי,

שבמקום לעמוד שקטה ולראות אותי דרכה –

יצאתי למלחמות.כשזה לא עזר –

השתבללתי. נסגרתי. התרחקתי. ניתקתי מגע.במקום לפגוש אותי – דרכם –

האמנתי לרגעים שהם האויבים.אבל הם – באו מאהבה.

הם לא נבהלו כשאני נבהלתי.

הם נשארו.

קרובים. אוהבים.

מדברים, מקשיבים, מצייתים למה שהאהבה מבקשת.כשראו שאני מתעקשת –

שאלו בעדינות:

מה את מבקשת?ואני מודה. להם. לעצמי. לאלוהים.

שגם כשאני מבוהלת, מבולבלת,

אני לא עוצרת.ביקשתי שיישארו ערים. רואים. יציבים.

שיאמרו אמת כשהם רואים שאני נעה בשטחים עיוורים.זה היה קשה.

להם ולי.שני כוחות מנוגדים פעלו בי –

אחד שרצה לראות,

והשני שהתנגד.ביקשתי מהם להמשיך –

לטלטל, לערער, להרעיד.גם כשפחדתי, סמכתי על הידיעה –

שכשלוחות טקטוניים זזים ונוצרים סדקים – מתרחשים שינויים מהותיים.ידעתי:

גם כשהאדמה רועדת,

כשהכול מתפרק –

בלתי אפשרי לוותר.והם – המשיכו לדבר.

אל החוכמה העמוקה.

אל האהבה שבי.

אל הנשמה.ואני – בוכה, כואבת, רועדת, מתוסכלת, נזעקת,

אבל נשארת.ומבקשת –

שלא ייבהלו מהפחד שלי.

שיישארו קרובים.כי כדי לראות דרך מראה –

צריך ענווה. פשטות. ציות.הייתי צריכה לשמוע שוב ושוב:

המראה לא שופטת.

לא מאשימה.

היא רק מראה.אם אני מוכנה לראות –

היא תאפשר לי לראות דרכה את זו שיצרה את השטחים המתים.

את זו שפיצלה. שנותקה.

ואת זו – החכמה –

שמבקשת לגדול. להיות שלמה.ביקשתי לראות.

ויש רגעים – שהמראה מתמלאת באדים.

אני לא רואה כלום.

נבהלת. ממהרת. לא מקשיבה לקצב.הגוף מדבר.

מבקש האטה.

סבלנות.

אמון.ואז, מתוך השקט – התמונה מתבהרת.

מתפנה מקום לכאב.ומתוכו – נשמע קול:

"את תקועה. תקומי. תייצרי תנועה."אני מנסה לקום –

אבל הגוף לא משתף פעולה."תסכימי," הוא אומר.

"תראי – שיש מקומות שבהם רק נדמה לך שאת תקועה.

תקשיבי לקול שמפחד.

תדעי – שזו הילדה שוב שומעת שהיא לא טובה."תתקרבי אליה.

תחבקי אותה.

תהיי עדינה.

שששש…תערסלי אותה.

תגידי לה שזו רק מחשבה.

שהיא מספרת שככה – את לא מביאה לידי ביטוי את האהבה.תנגבי לה את הדמעות.

אולי תבכי איתה.תזכירי לה ולך –

שהמחשבה נכונה –

רק במידה שבה את מאמינה לה

וחיה אותה כאילו היא אמת.תחבקי אותה.

תעשי שלום בתוכך.תדעי – הנשמה שלך מדברת אלייך דרך גופך.

וכשנדמה לך שאת תקועה –

תעצרי. תתרככי.רק כך תדעי. תראי. תיזכרי.כי זו שיצאה למלחמה –

היא זו שהסיקה מסקנה.

וזה הזמן – להפר את הברית ההיא.ואם תתבלבלי –

תעצרי.

תבקשי להתקרב.

תישארי עד שתראי.תישירי מבט למחשבות.

תשאלי שאלות.

תישארי – עד שתמצאי תשובות.תראי – איך מסקנות שהסקת

צובעות לך את החיים

ומפריעות לך לחיות.תדעי – מותר לך להיבהל.

להתבלבל.

אבל אל תינעלי.תזכרי –

שבדיוק איפה שיש פחד – שם נמצאים החיים.תבואי לעצמך.

ברוך. באהבה.תזכרי –

זו את שהאמינה ונלחמה –

כדי להוכיח שהיא טובה.תודי לעצמך.

שאת שחקנית נשמה.

שאת לא עוצרת.

שאת מבקשת אמת.

שאת לא שותקת.

ולא מוותרת.גם אם לפעמים את לא נחמדה.

גם אם תפרי דפוסים, תפרצי גבולות –

של עצמך, של החברה, שלמדת בבית מההורים.ואם יכעסו? – יכעסו.

אם יתאכזבו? ישתיקו? ירחיקו? – תישארי קרובה.ואם יחשבו שירדת מהפסים?

ויסבירו לך שזה לא הגיוני

שעם קריירה ותארים כמוך – את עושה דברים כאלה?וישאלו:

"לאן הגעת?"

"למה את לא מתקדמת כמו כולם?"וההרגל – יגיב. יתבלבל. יכעס. יתנצל. ינסה להסביר.ואז תביני –

שוב האמנת למחשבה.אבל את – כבר הצלחת.

את מגשימה בדיוק את מה שמפחיד אותם. 

את מפרקת את מה שהם לא העזו.

משילה את מה שהם נשאו – שנים.

חיה במלואך – אולי יותר מכל השושלת כולה.