אונס רגשי – פרק אחרון

שואלים אותי לא פעם, למה שתקת ? איך הסכמת? למה נשארת?  נשארתי, אני עונה כי אני רואה את הנשמה, את רוח האדם, את מי שהוא באמת ולא את איך שהוא נהייה. אני לעולם לא מאבדת אמונה. יש אומרים שאני תמימה, הם צודקים אני מניחה. לקח לי שנים לקלוט את הדפוסים הרעילים, וגם כשראיתי וחוויתי,  גם כשהגוף היה מכווץ והגעתי למצבים קיצוניים היה לי קשה להפנים ולהאמין. שנים של הערצה עיוורת לדמות שרוקנה אותי בשיטתיות  מבפנים. שנים שהאמנתי (אני עדיין מאמינה) שאם אשאר רכה, מחבקת הוא ידע שאני אוהבת, שלא אעזוב אותו לבד, הרי מזה בדיוק  הוא כל כך פחד.  ואז שואלים, ואחריי שראית למה נשארת?  כי הייתי תלויה בו (או בה) מרוקנת מעצמי, מאמינה שבלעדיו או בלעדיה אין לי קיום, אין לי חיים, אין אותי. למה שתקתי?  כי מי יאמין??? הרי הוא כל כך מדהים, מרשים, אמין והוא הכין את הקרקע לרגע הזה שנים..... פחדתי שיסתכלו עליי במבט מזלזל, שאומר וואלה.... הוא צדק, היא ירדה מהפסים. זאת חלק מהאסטרטגיה, בחוץ הם מקסימים, מתוקים, נראים תמימים, כריזמתיים, אדיבים ובבית הם אלימים, תוקפניים, בלתי נסבלים. הם מוצצים את הדם, מכך הם ניזונים, זה מה שנותן להם חיים וכל האמצעים כשרים. לשאלה למה בחרתי לזעוק? למה הפסקתי לשתוק? כי חשוב לי  שאנשים שנמצאים בתוך יחסים מתעללים יבינו, ידעו, ידברו, ישתפו,   שיש מוצא, שקצת פחות יפחדו. אני רואה ומבינה שזה לא הסיפור שלי האישי, כפי שכתבתי לא מעט, זאת מגפה שקטה. אבל הרסנית היא פוגעת בנשים וגברים בחיים זוגיים, היא פוגעת בילדים. היא גובה מחירים כבדים הגיע הזמן להוציא אותה לאור, היא איומה, היא מסוכנת בגלל שהיא מתעתעת, שקטה וחמקמקה היא הורסת ושורפת כל חלקה טובה. אני עדיין לא יודעת לענות על השאלה  האם יכולה להיות גאולה? כלומר האם הם משתנים לפעמים? אני מבינה שבאתי לעולם כדי ללמוד שיעור (קשה) דרך יחסים מתעללים. אני עוד לומדת אותו ומשתפת מהמקום בו אני נמצאת כרגע בחיי האישיים. לפעמים האהבה תגיד לי די, תוותרי, תתייאשי, תלכי אין תנועה, את קוראת לו והוא לא בא. את מתדפקת על דלת סגורה. ולפעמים האהבה תגיד  תישארי, תאהבי, תחבקי, תתפללי. מה שיקרה לו (או לה) זה לא עניינך, זה השיעור שלו (או שלה). אני יודעת שאני לא בסכנה, אני סומכת על הידיעה שאני יודעת ומרגישה.  אמא נפטרה עם לב סגור, לא משנה מה עשיתי וכמה קראתי לה. הייתי איתה עד הרגע האחרון באהבה, אבל היא סרבה, היא לא האמינה, היא פחדה, היא מתה בחייה, ובמותה היתה בודדה. היא לא הישירה מבט, היא היתה זעופה ומרירה, היא הרחיקה את כולם כי פחדה להיפגע,  היא יצרה את המציאות שניסתה למנוע, זו  שממנה כל כך פחדה. עכשיו כשהרוח שלה חופשיה, אני מרגישה אותה, היא פה איתי כפי שאף פעם לא הייתה. היא מאירה,  היא מלווה,  היא מדברת אליי כפי שמעולם לא דיברה, היא משאירה לי סימנים, היא מחזקת אותי ברוחה, היא אומרת לי אל תפחדי, את רואה, תסמכי על מה שאת יודעת ומרגישה. ואם ירצו להכאיב? תכאבי ואם זה יגע בבטן הרכה? תבכי וברגע הבא  תזדקפי, תדפקי על השולחן ותצעקי מספיק עם כל השיט. תגידי אמת פשוטה, תדברי מנשמה לנשמה.  תגידי שאת  שאת יודעת שכל העולם שמע ממנו כמה את נפלאה, יפה, מדהימה, חכמה כמה הוא מעריץ  ואוהב אבל כשהוא איתך הוא מכאיב, מרוקן, מקטין, משפיל, מעליב, מתנהג כאילו את אויב. הוא מחריב, מחפש שליטה בכל מחיר. אז כן, אני מדברת, אני מקבלת לא פעם ביקורת קשה אבל אני לא מתבלבלת יותר כשאני מזהה את הדפוסים הרעילים. כשאני מרגישה את האנרגיה הזאת הקשה, יוצאת מתוכי זעקה. לפעמים אבכה כאב  של שנים. היום אני כבר לא מפחדת להביט בעיניו להחזיק לו את היד ולהגיד בקול רך ואוהב זה נגמר, כואב לי לאבד אותך אבל כשאני לצדך,  (כבר מזמן לא אתך) אני מאבדת אותי. מה יקרה ברגע הבא? אין לי מושג, זה גם לא ממש משנה אני יודעת שאני לא חיה בעתיד ובעבר, משנה רק ההסכמה להיות נוכחת במלאות בכל רגע, בכל דקה. אז כן... הגיע הזמן להפר שתיקה ממקום של עוצמה, ממקום שיודע אהבה אני לא מפחדת לאבד דבר כי מצאתי את הדבר הכי יקר  האם הנוכחות האוהבת שלי תגרום ללב שלו להיסגר או להיפתח? זה רק בידיו, אצלי תמיד תישאר תקווה שכשהוא יביט לי בעיניים הוא ידע את טבעו, הוא יהיה אהבה