אונס רגשי - פרק חמישי

 אוקטובר 2004 הילדים התחילו ללכת לאבא שלהם יותר, עברתי לדירה החדשה המקסימה, רחוקה ממנה אבל עדיין מספיק קרובה, היה לי פתאום קצת מרחב מחיה ואויר לנשימה, מאושרת בזוגיות החדשה, החיים שלי התחילו לחזור למסלולם. והיא? בהתקפי חרדה. מבחינתה הקרקע נשמטה, קרה כל מה שהיא ניסתה למנוע, מה שממנו היא כל כך פחדה. הייתי רחוקה ממנה (מרחק של חמש דקות נסיעה)  הילדים שלי לא בשליטתה, נכנס גבר חדש למשפחה. לאט לאט היא ממשה את הבטחתה, מהילדה שאמא היתה כל עולמה הפכתי להיות  מפלצת מסוכנת, מרושעת ואיומה, היא נלחמה בי במלוא העוצמה. בכל פעם שהילדים הלכו לאבא שלהם היתה סצנה אלימה, רק לא מזמן (אחריי שהיא נפטרה) גיליתי שהיא עשתה דברים איומים כדי להרחיק את אבא שלהם מהם ולהוציא אותו מהתמונה.   אני הייתי בטוחה שהיא במלחמה רק איתי, אחריי הרבה שנים גיליתי שהיו עוד שתי זירות. בנוסף לאבא של הילדים שלי היא הגדירה גם את דרור כמטרה.  היא היתה קוראת לו לשיחות, מזהירה אותו מפניי, היא אמרה לו שאין לו מושג מי אני שאני רק נראית תמימה אבל שגברים באים אליי בלי סוף שיש לו עסק עם שקרנית וזונה. היא לא בחלה בכלום, במלחמה כמו במלחמה כל האמצעים היו כשרים מבחינתה. רק במי היא נלחמה? ועל מה? ואני? בת 33 אבודה, קליפה ריקה, תלויה בה כמו ילדה. לא יודעת את מספר חשבון הבנק שלי, איך משלמים את חשבון הטלפון, מה עושים כשיש הפסקת חשמל, איך מתדלקים, או הולכים למוסך, איך קובעים תור לרופא או מה עושים כשיש פנצ'ר בגלגל. והחלק הקשה מכל, מלאה בחרדה. לא יודעת לנוע בעולם האכזר לבד. באותה תקופה, היא קנתה גם לאחותי דירה חדשה, אין לי מושג איך היא הצליחה למצוא דירה שהגינה שלי גבלה עם הגינה שלה. בין הגינות חצצה חומה, הדבר הראשון שהיא עשתה, היא פתחה פתח ויצרה שער שנוכל בקלות לעבור מגינה לגינה, היא יצרה אחוזה, ממלכה. בדיעבד, הבנתי שזאת היתהה תכנית מההתחלה. לא סתם היא הסכימה שאתרחק ממנה ושאעבור דירה. כשהיא הבינה שאין לי כוונה להיכנע לתכתיבים הלא הגיוניים שלה, היא החריפה את המלחמה. אחותי שהיתה עד אז מבחינתה הכבשה השחורה, קיבלה את הכתר ותפסה את כס המלוכה. סוף סוף היא קיבלה את התואר הנכסף עליו חולמת כל ילדה,  להיות הבת המועדפת, הילדה הטובה. בשלב זה אמא עוד האמינה וקיוותה שכשאראה ואבין מה אני מפסידה, אוותר ואכנע לתכתיבים ולתנאים שלה. העונש הקשה מכל היה מניעת אהבה. בינתיים היא לכדה את אחותי ברשתה, היתה לה הזדמנות פז להוכיח שהיא ראויה. ככל שאני "מרדתי ובגדתי" כך אחותי התרצתה, ואמא הודיעה לי שמאחר ועשיתי בחירה, אני יכולה לשכוח ממנה, שלא אחשוב לבקש עזרה.  היא היתה אצל אחותי בדירה הסמוכה כל היום (מלבד בלילות, היא נסעה לישון בבית שלה), טיפלה בבנות, עזרה, קנתה, הסיעה, בישלה, תיחזקה את הבית והגינה,  היתה חברה של החברות שלה, היתה מעורבת בכל תחומי החיים שלה, נסעה איתה לחופשות, ובעיקר דאגה שגברים יהיו מחוץ לתחום עבורה.  כשאני העזתי לבקש עזרה, תמיד אותה תשובה. בישלת את הדייסה, עכשיו תתמודדי, תאכלי אותה. אין לי מושג איך דרור לא שיתף איתה פעולה, איך הוא נשאר אחריי כל מה שהוא חווה, שמע וראה. גם אבא של הילדים שלי לא ויתר עליהם מעולם למרות כל הדברים הקשים שהיא עשתה. בקלות הם יכלו לברוח כמו כל שאר הגברים במשפחה. כמו אבא שלי שהתאדה, כמו האבות של האחייניות שלי, אחד נעלם כלא היה והשני עד היום במלחמה. אמא שלי, האשה שילדה אותי, זאת שנתנה לי חיים כל כך האמינה לעצמה, לפחדים, לצורך שלה בשליטה, לאמונה שגברים הם סכנה, לסיפור הלא ברור שהיא סיפרה לעצמה,  מבחינתה אני הייתי כפוית טובה, הבחירה שלילדים שלי יהיה אבא ושלי תהיה משפחה נתפסו מבחינתה, כהפרת חוזה כבגידה. וככה שנים,  עד יום מותה היא זעפה, זעמה, כעסה, שנאה וחיפשה נקמה. לא משנה מה עשיתי, כמה ניסיתי, כמה שנים עברו, מבחינתה ברגע שיצאתי מהמשחק שלה אני מהווה איום וסכנה. גם כשהיא ראתה (עברו מאז 20 שנה) שהילדים שלי מדהימים, שיש להם אבא נפלא ומשפחה מסורה. גם כשדרור הפך להיות בן משפחה, כשהיינו יושבים סביב השולחן בארוחות שישי אצלי בגינה, אחריי שהיא נגנה בגיטרה ובאקורדיאון וכולנו היינו שרים איתה, בשנייה שסובבתי את הגב לארוז עבורה קופסאות עם אוכל ועוגות שהיא אהבה, שהכנתי במיוחד עבורה, היא היתה כמו דרקון יורקת אש, מעבירה עליי ביקורת, ומספרת כמה אני נוראה. היא היתה מרירה, היא היתה קורבן, היא היתה בתודעת מלחמה. כל הזמן, עם כל העולם. היא ניסתה לסכסך בין הילדים שלי (אחד עם השני) וגם ניסתה לא פעם להסית את הבן שלי נגדי, עד שהוא אמר לה יום אחד "סבתא את לגמרי השתגעת. מה את עושה? את מנסה לסכסך בין אמא לביניי? אם תמשיכי כך תאבדי אותי".  ואני? כאבתי, כעסתי, בכיתי, פחדתי, הייתי מתוסכלת, דאגתי לא הבנתי למה ואיך זה קרה, אבל יותר מהכל יהיה לי ברור שלא משנה מה, לטרוף הזה אני לא מסכימה. דבר נוסף ידעתי, אני לא משיבה מלחמה. לא משנה כמה ניסיתי למצוא אליה דרך, היא סרבה לפתוח את ליבה. היה מקום רק למי שהסכים להיות נשלט על ידה, לעמוד בחוקים ובכללים הלא הגיוניים והקיצוניים שהיא יצרה. הכל או כלום, זאת היתה העסקה. או שאת מוותרת על עצמך, על חייך, על עצמאותך, על היותך ישות נפרדת וחופשיה ואז את מלכה. או שאת מפלצת, בוגדת ואז את מוכרזת כאויבת שיש להילחם בה, להכאיב לה, לרצות להשמיד את קיומה. היו ששאלו איך נשארת בקשר איתה? איך המשכת להזמין אותה? איך טיפלת בה במסירות ואהבה כשהיא חלתה? איך היית לצידה עד הרגע בו היא עצמה את עיניה ונפטרה? מבחינתי לא היתה שאלה, היה לי ברור שאני בוחרת באהבה. היא רצתה מלחמה ואני לא הסכמתי להפוך את עצמי לאויב בגללה. היא בחרה לעשות דברים לא אנושיים, דברים שאנשים לא עושים, בטח לא הורים. הבחירה שלי היתה לזכור את הטבע שלי, לדבוק בצד הבריא של החיים. המשכתי לאפות ולבשל  לה את האוכל שאהבה, לקחת אותה לטיפולים, לשבת לידה שעות בבית חולים. לשמור על הבנות של אחותי בזמן שהיא היתה איתה. אבל היא המשיכה להיות מרירה, לעקם פנים לספר עליי סיפורים שאני לא נמצאת שם עבורה, שאני מזניחה. אז כן, אולי אני תמימה אולי סתומה, אבל אני יודעת שעשיתי כמיטב יכולתי, אני שלמה. 
לקח לי שנים להבין שהדרך היחידה שלי למצוא מקום בעולם ולהרגיש ראויה, היה להיות "קורבן לעולה" בשנים האחרונות התחלתי להבין שכל חיי אני יוצרת תנאים ומזמינה "שחקנים" מתאימים שיהיו אנסים, פולשים כאלה ואחרים, ידעתי איך להיות רק בתוך יחסים בהם אני נשלטת על ידי כובשים. בשנה האחרונה, בעיקר מאז שאמא נפטרה, אני יותר ויותר חיה את הידיעה שזה לא חייב להיות ככה, וגם כשאני מתבלבלת ולא מגנה על עצמי, זה לא מזכה את השחקן האונס מאשמה, הוא היה יכול לבחור תפקיד אחר או להתפטר מההצגה. עכשיו אני מבינה את הסיבה בגללה הייתי כל החיים מול אנשים סמכותיים עם נטייה להיות אלימים התנהגתי מוזר, הייתי מגמגמת, אומרת דברים אחרים ממה שרציתי לומר, הייתי כפי שהם היו רוצים. במבט לאחור אני מבינה שמיגנטתי לעצמי דמויות של אנשים מתקרבנים, שהתפקיד שלי היה למלא חוזים והסכמים. הדפוס היה קבוע, הם כועסים, אני מרצה, ברגע הבא כשהם נרגעים, הם פתאום נחמדים (לעולם לא מתנצלים), ואז אני מקבלת מעט יחס, מעט חיבה, מזון רגשי שמילא לי את הנשמה. אני עצובה על מי שהייתי, על זאת שהסתפקה בפירורי אהבה. 
מהמקום אליו הגעתי עד כה במסע, למדתי לפגוש את החלק בתוכי שלמד בצורה מעוותת אהבה. למדתי להגיד לא כשאני לא רוצה, למדתי להביע עמדה ודעה, למדתי להקשיב ללב שלי, להכיר את תחושת הערך העצמי ולדעת שמגיעה לי אהבה בריאה.
למדתי לשנות את התבניות הפנימיות, למדתי ליצור יחסי הורות בריאה בין מי שאני היום לבין מי שהייתי ונשארה בי. עבודה קשה של שנים, הביאה אותי למקום כל כך אחר בחיים, מקום רואה, ער, סומך, מחובר, בוחר. 20 שנים של עבודה קשה, של מפגש עם עצמי דרך מראות מעוותות לימדו אותי לראות בבהירות  מה סיפור, מה אשליה ומה אמיתי. מתתי ונולדתי לעצמי, דברים הסתיימו בחיי, דרכים חדשות נסללו. אני לא שותקת כשאני רואה דפוסים מטורפים, אני עושה דברים שלא הרבה אנשים היו עושים, אני זועקת זעקה של ילדים אבודים, אני בוכה כשאני מזהה ילדים שאין אותם, שהם ריקים מעצמם, שהם צל של ההורים. לסיפור שלי יש המשך, הוא מחכה לזמן הנכון להיכתב. בתמונה יום כיפור 73, אני בדיוק בת שנה, עם אבא שחזר לחופשה קצרה מהמלחמה.