אונס רגשי - פרק רביעי

 ט' בתשרי תשפ"ה,  אוקטובר 2024   

ההמשך של הסיפור שלי מתרחש בחודש אוקטובר 2004, בדיוק לפני עשרים שנים. 

היום ערב יום הכיפורים, יום ההולדת שלי לפי התאריך העברי. אמא נפטרה לפני עשרה חודשים. שנה לפניי שהיא נפטרה, בערב יום הכיפורים היא היתה בהכרה מעורפלת, הרופאים אמרו שזה הסוף. היא היתה מאושפזת באגף הישן של בית החולים. היא הצליחה לומר לי שפעם היו שם חדרי לידה שאנחנו נמצאות בדיוק בחדר בו נולדתי לפני 50 שנה. היא היתה בין חיים למוות ביום ההולדת שלי, כשאני יושבת לידה בחדר בו היא נתנה לי חיים, מה הסיכויים? היא היתה במצב קשה נורא, אבל לא ויתרה. במוצאי יום כיפור היא התאוששה והשתחררה. בשנתיים האחרונות הייתי איתה הרבה, אחריי שנים של ריחוק חיפשתי קירבה. התפללתי שלפחות בדרכה האחרונה היא תתמסר, תפתח את הלב, תראה, תדע, תסכים לאפשרות שאני לא יכולה בשום צורה להיות אויבת שלה. זה לא קרה. היא תחזקה את הסיפור בו האמינה עד השנייה האחרונה. הרגע היחיד בחיי בו הרגשתי את הלב שלה, הרגשתי אותה רכה, לא מתנגדת, מסכימה, היה כשהיא היתה חסרת אונים לחלוטין, כשהיא לא יכלה יותר להיות בשליטה. היא שקלה 38 ק"ג, היתה כאובה, חלשה, עם אגן שבור, לא אכלה, ידעה שהיא מבולבלת, שהיא לא מצליחה להישאר צלולה. זאת היתה הפעם היחידה בחיים שהיא ביקשה עזרה והתמסרה, שהיא בכתה ואמרה שהיא לא יכולה, ישבתי לידה ואמרתי לה ברוך ואהבה, אמא די תיכנעי, בבקשה. את סובלת נורא.  כשנפרדתי ממנה נתתי לה נשיקה, ידעתי שזאת נשיקת פרידה. מעולם לפני כן היא לא נישקה אותי ואני לא נישקתי אותה. כשהתקשרו להגיד לי בבוקר שהיא נפטרה, לא הופתעתי ועדיין בכיתי נורא.  מסתבר שאין דרך להתכונן לרגע הזה. לא בכיתי עליי, בכיתי עליה, על הפחד שניהל אותה ולא השאיר אפילו פיסת מקום קטנה בלב שלה ליופי, לאהבה, לקרבה. בימים הבאים, בהלוויה ובשבעה כשראיתי את מאות האנשים שהגיעו ללוות אותה בדרכה האחרונה, את כמות האהבה אליה, את ההתפעלות מהדמות שהיא יצרה, יכולתי להבין למה היא כל כך פחדה ממני, למה היא ראתה בי אויבת שלה. איימתי לנפץ את האשליה, אני היחידה בעולם שראתה את השבריריות, את מה שהיא כל כך התאמצה להסתיר מכולם ואולי אפילו מעצמה, נדמה לי שאני היחידה בעולם שלא האמינה לדמות המרשימה, אולי היו עוד שראו ובחרו לא לומר על כך מילה. הייתי עצובה על האנרגיה שהיא השקיעה בלתחזק סיפור ועל המחיר שזה גבה. זאת היתה המהות שלה, עד שלא יכלה יותר, מבחינתה עדיף למות מאשר להיות שברירית, נזקקת, תלויה וחלשה. בשבעה הייתי מוקפת באנשים, במידה מסוימת זה היה לי נעים, אבל באותה מידה זה הכאיב. הרגשתי שאני נאלצת לחזור ולגלם תפקיד של שחקן ראשי בהפקה, בהצגה שכל החיים היא ביימה נאלצתי לחייך ולשתף פעולה. הרגשתי שאני נאנסת, שאני נאלצת לשחק לפי כללים שאני לא רוצה, שאין לי בחירה ואין לי ברירה. הייתי צריכה להיות נחמדה כשאמרו כמה אמא מדהימה. לא יכולה לספר לאף אחד כמה מורכבת היא היתה, כמה מסוכסכת עם העולם ועם עצמה. כמה נזק היא יצרה, כמה אנשים פצועים היא השאירה בגלל הדפוסים שלה. דיברו ללא הרף על האשה החזקה שנתנה השראה לאנשים רבים, על זאת שנקרעה בין ניהול קריירה מפוארת, ניהול בית, אמהות והפקת ארועים. אף אחד לא ידע ולא הכיר את הצד האחר, האפל אותו היא הסתירה כל כך בקפידה. אף אחד לא ראה את הילדה הפצועה שבה, את החומות שהקיפו אותה ושמרו עליה מכאב, שיצרו מחיצה בין החיים לבינה. כאבתי על התהום שנפערה בין האמת שלי לבין האמת שהיא יצרה, ידעתי מה חושבים עליי או יותר נכון מה היא סיפרה. רציתי לצעוק, לשאול, אתם באמת מאמינים? אתם באמת לא רואים שהכל הצגה? רציתי לומר לכל אלה שאמרו כמה זכיתי, כמה היא היתה אמא טובה וסבתא נפלאה  שהיה אצלה מקום רק לילדה אחת, זאת לא הייתי אני, גם לא אחותי, אלה לא היו הילדים או האחייניות שלי. היה מקום רק לילדה הפצועה שבה, לזאת שהתחייבה שהיא לעולם יותר לא תיפגע. אחותי עד היום אגב, מאמינה לסיפור שלה, היא משוכנעת שהיתה לה אמא מדהימה ושאני כפוית טובה, נקמנית ורעה. היא בוחרת להתעלם לחלוטין מכל הסבל שהיא עברה בגללה, מהמחירים הקשים ששילמה. מה שהשאיר אותי אפילו יותר בודדה במערכה. אמא פיצלה בנינו בחייה אבל היתה מספיק חכמה לעשות את זה בעורמה, תמיד היתה אחת טובה ואחת רעה, תמיד היתה לה קואליציה עם זאת ששיתפה איתה פעולה נגד השנייה, אבל הכל היה בשקט, היא יצרה תחרות לכאורה סמויה, תחרות על ליבה, על היוקרה להיות ה"בת הטובה".  כשאמא נפטרה ולא היה מי שיתחזק את התמונה האידיאלית של המשפחה המאוחדת והיפה הכל קרס, היא השאירה תמונה שבורה. רציתי לשאול את האנשים שבאו לשבעה והתפעלו מהאידיליה אם יצא להם פעם לפגוש את המפלצת שידעה לצאת בפתאומיות עם זעם נורא, ולבטא כעס חסר גבולות ושורף כאש, כשהיא הרגישה שהיא מאבדת שליטה? רציתי לשאול אם מישהו יכול לראות את האמת מאחורי האשליה? אם מישהו רואה אותי, ילדה שכל חייה ניסתה לשרוד במציאות מסוכנת, ומפחידה? ילדה שהרחיקו ממנה את כל מי שאהב אותה, כדי שתהיה תלויה רק בה? כולל את אבא, הוא הפך להיות הרע והיא המושיעה. הכל תוכנן בקפידה. בהתחלה זה נראה מקרי, רק שזה הפך להיות כרוניקה שחזרה על עצמה עם אבא של הילדים שלי ועם האבות של האחייניות שלי. ראיתי הכל אבל נגזרה עליי שתקתי, שתיקה חודרת, קודרת, מכאיבה. כשהסתיימה השבעה נשארתי עם עצב עמוק, הייתי עצובה מכך שאני מרגישה שחרור והקלה שהיא נפטרה. זה נשמע נורא, אבל לא הרגשתי אשמה. כל כך רציתי לצעוק לעולם, להגיד שעוצמת האהבה אצלה היתה ביחס ישר לעוצמת השליטה. כביתה הבכורה, הייתי אהבתה הגדולה, היא הקדישה את כל כוחה וחוכמתה כדי להפוך אותי לדבר יפה ומת, ילדה בטוחה רגשית לידה, תלויה בה תלות מלאה, ילדה שאין לה אדם בעולם שאין לה אותה. ילדה שחייבת אותה ולכן לעולם לא תעזוב אותה. אף אחד בעולם מלבדי ומלבדה לא ידע את האמת, את הסיבה שמבחינתה היא לא יכלה לשאת אותי, שמהבת הנפלאה הפכתי ברגע למפלצת מסוכנת ומאיימת עבורה. אני כותבת בערב יום כיפור, ומבקשת סליחה. לא כי טעיתי או חטאתי, לא כי עשיתי משהו רע. אני יודעת שהכתיבה היא שליחות, שאני לא באה להכאיב, לפגוע או לעשות רע. יחד עם זאת  אני יודעת שאנשים קרובים שהאמינו לאמא, שנלכדו ברישתה, כואבים בגלל החשיפה, כועסים וחושבים שהשתגעתי, שירדתי מהפסים, שמשהו איתי לא בסדר ושאני לא רגישה. יחד עם זאת לא הייתי מעיזה לכתוב מילה, אם לא הייתי בטוחה שאני רואה. הקדשתי את חיי כדי ללמוד, להקשיב, להתבונן, לכאוב, להתפרק, להתמוטט, למות, להיוולד, לעשות שינויים משמעותיים בחיי האישיים ובחיים של אנשים. בחרתי להיות יועצת חינוכית שזעקה את זעקתם של ילדים אבודים בתוך יחסים מתעללים וכשפרשתי פתחתי קליניקה, אני נוגעת בנשמות של אנשים שהיו ילדים אבודים וחיים את החיים כאילו הם לא בסדר, כאילו הם מקולקלים. בדיוק מה שקורה כתוצאה מיחסים מתעללים. יכולתי לשמור על עצמי ולשתוק, במידה מסוימת הקרבתי את עצמי, יש מחירים לזעקה, אבל אני יודעת שיש מחירים הרבה יותר גדולים לשתיקה שבאה מההקשבה לפחד ולא לאהבה.  מה יקרה בהמשך אני לא יודעת, זה כבר לא בשליטתי, אני יכולה להגיד כן רק לשיעור שלי. אני עושה את מה שנדרש, אני יודעת ומשוכנעת שאם מישהו היה זועק את הזעקה שלי, אם מישהו היה רואה וזועק במקומי, אם מישהו היה רואה אותי, קליפה דקה, ריקה מעצמה, גוף נשלט בלי תודעה יש סיכוי שהוא היה מציל אותי משנים של פוסט טראומה מורכבת קשה. אני יודעת שקרה לי נס, אין לי מושג איך הצלחתי להציל את עצמי ולצאת מהסיפור הזה שפויה. אני לא יודעת להניח לדברים והאמת שגם לא רוצה. החלטתי להפר את קשר השתיקה להציג את התמונה כפי שהיא, תמונה שבורה. כרגע אני מניחה לדברים בכאב ובתקווה, אני מסכימה לחכות, ולקוות שבבוא הזמן יהיו תוצאות, כרגע הדברים צריכים מרחב לחיות. במהלך יום הכיפורים אמשיך לכתוב ולפרסם את ההמשך מהמקום בו עצרתי בפרק השלישי. הדלקתי עכשיו נר נשמה, אני מתפללת שהנשמה של אמא תהיה חופשיה. יש בי חלק שעדין כועס, החלק שהיה זקוק להכרה שמעולם לא היתה. עד היום יש בי חלקים שממגנטים לחיי אנסים רגשיים. יש בי כאב על הילדה שרציתי להיות, עטופה באהבת אם ואב, בטוחה. ילדה שחיפשה רגעים בהם אמא לא היתה עסוקה בלתחזק את המושלמת או את המסכנה, את הקורבן המאשים או את הקדושה המעונה. לצערי לא הצלחתי למצוא אותם אפילו לשנייה. 

שנה לפני שאמא נפטרה עשו עליה כתבה, היא כבר היתה במצב קשה נורא ועדיין לא ויתרה והתראיינה. רוני שלי לקחה אותה לראיון אצל הילה. 

התמונה מהיום, נר שהידלקתי לזיכרה, עם פרחים אדומים שקיבלתי מיובלי לחג (הנכד הבכור והאהוב שלה), אדום היה הצבע האהוב על אמא. היום שמתי לב שבתוך הזר הפורח הזה יש פרח אחד שנבל. 

היה מסע חיים מפרך, קשה, כואב אבל עם כל הצער שבדבר אני אומרת תודה על הדרך שלי אליי, על הדרך שעשיתי דרכה. לרגעים אפילו מתגנב לו געגוע מתוך השחרור וההקלה. 

מצורף קישור לראיון האחרון של אמא, שנה לפניי שהיא נפטרה.

https://youtu.be/eDG-PFLbus0?si=yPVB7WVZTf3htZvU