אונס רגשי - פרק שביעי

וואלה, נשמע אידילי.... ישוב כפרי בגליל, חמישה ילדים, שלושה נכדים, חתול כלבה, קליניקה משלי, קריירה חדשה. אז כן, יצרתי מציאות, מתוך שנים של בקשה להתעוררות, התמונה לגמרי אמיתית ויחד עם זאת כשאני מתארת אותה ככה היא נשמעת אפילו לי דמיונית. אז לא היא לא דמיוניות, אבל תמונה היא תמונה, היא רגע בזמן שתפסה עדשת המצלמה. היא קיבלה מקום של כבוד, הצגתי אותה בגאווה, כל כך רציתי להיאחז בה. במידה מסוימת היא הפכה להיות כמו פינת הנצחה שמספרת סיפור על ילדה שהתעללו בה והצילה את עצמה. שנים התכחשתי לעובדה שמאחורי התמונה יש חיים שעברו טלטלות, סערות, רעידות אדמה, חיים שרוב הזמן היו רחוקים מלהיות מושלמים. שנים הייתי מפרסמת ברשתות החברתיות את מה שהייתי רוצה שיראו, יותר מדויק לומר את מה שאני רציתי לראות, את האידיליה בה רציתי להאמין. אסטרטגיה מעולה להסתתר מאחורי תמונה יפה. אבל בחיים האמיתיים? באותה תקופה, כלום לא נראה לי יפה באמת, לא הרגיש לי שלם, חייתי ליד החיים. החיים שלי נעו בין דרמות וחוסר אונים שמתחזקות תלות ונזקקות לבין תסכול, חרדות, חוסר יציבות וחוסר וויסות. מה שכן, לא הייתי לבד. היו הרבה מתנדבים שהתייצבו להציל אותי מעצמי, מהאומללות, מהקורבנות, מהדרמות בחיים. ואני? נאחזתי בהם, הייתי אסירת תודה עליהם, הערצתי אותם, סגדתי להם, הודיתי להם ועליהם. הרגשתי קיימת רק כשהייתי נזקקת, והם, שרק רצו לתחזק את הניתוק שלהם ממצבים של נזקקות וחוסר אונים, הרגישו לידי חזקים, בעלי ערך, שווים. נשמע כמו משוואה של win-win רק שמאחוריה מסתתרים תמיד שני אנשים אומללים שמגרדים אחד לשני את הפצעים הכי רגישים וכואבים. אני הייתי במצוקה, בנזקקות מתמדת והם היו הגיבורים. במבט לאחור כל החברות שלי באותה תקופה היו כאלה, ככל שאני הייתי יותר חלשה ומסכנה כך הן היו יותר גיבורות. רק שאז לא יכולתי לזהות את ההתנהגויות הבריוניות. הייתי אסירת תודה, האמנתי שיש לי מזל, שזכיתי בכך שיש לי כאלה חברות. הייתי עיוורת לחלוטין לדפוסים המתעללים, המקטינים, השולטים כי התרגלתי שככה זה בחיים. אני בצד של החלשים ויש את המושיעים. היו  גם כמה חברות כמוני נזקקות, יכולנו לבלות שעות בלבכות אחת לשנייה כמה אנחנו מנוצלות ומסכנות. החיים היו דרמה אחת ענקית, הייתי מוצפת באופן תמידי, אבל הייתי (עאלק) שקטה כי הייתי מוקפת או בקורבנות כמוני שהזדהו איתי ויכלו לבכות ביחד איתי על מר גורלי או בכאלה שתפסתי אותם כחזקים, כאלה שיודעים ויכולים להציל אותי מעצמי. בדיעבד, אני יודעת לומר שהם היו אנסים רגשיים. אבל הם לא היו אשמים, אני התמסרתי לחלוטין. לא היה צורך אפילו במשחק מקדים. הייתי כל כך מוצפת ולא מווסתת, ידעתי איך להירגע רק כשלא היה מרחק, שלא היתה נפרדות, כשהיתה תלות. הייתי מגיעה וישר לעניינים ובשבילם, זה היה מושלם (ואגב, לא מדובר בהכרח על יחסים מיניים)  הם היו השחקן הראשי, הגיבור בהצגה של החיים שתפקידו להציל את החלשים והנזקקים. הם דאגו לתחזק אותי נזקקת, להזכיר לי כמה אני חלשה וכמה הם מדהימים, מקסימים, מיוחדים, טובים ואני האמנתי. כל מה שהייתי צריכה זה שיבטיחו לי שתמיד יהיו שם בשבילי, להציל אותי מעצמי. הדיל היה את חלשה, קטנה, נשלטת ואנחנו חזקים, מושיעים, שולטים. רק שדבר אחד לא ידענו באותה תקופה (לא הם ולא אני) שזאת משוואה שאין בה מנצחים. שיש פה ברית שתפקידה לתחזק את הפצעים הכואבים. זאת היתה אחת התקופות הקשות ביותר בחיים. מצד אחד אכלתי מפרי עץ הדעת, התחלתי לראות את הדפוסים ולהפר את התנאים, מצד שני לא ידעתי איך לנוע בעולם בלי אותם מושיעים. הייתי ריקה מעצמי, רגילה להיות ניזונה מפירורים שקיבלתי בכל פעם שסיפקתי צרכים של אחרים.  הייתי מוכנה שיכאיבו לי, שיעליבו אותי, שיתעלמו ממני, שישקרו לי, שיבגדו, שינצלו, העיקר שלא יעזבו. ככה שנים, אני עוצמת את הרגשות, מרדימה את הכאב הצורב, מספרת לעצמי סיפורי אגדות, מצלמת תמונות אידיאליות ומעלה לרשתות החברתיות. החיים שלי דרמה אחת גדולה, מצד אחד הכל נראה מסובך, מורכב, מכאיב. ואני? יודעת איך לנוע בעולם רק כשאני נזקקת וחלשה וסביבי יש את אלה שמושיעים אותי מעצמי.  מצד שני יש את זאת שרואה את הדפוסים הלא בריאים ומתנגדת. זאת שיודעת שהיא לא באמת נזקקת. תקופה בה הדרך הישנה כבר לא קיימת (כלומר היא קיימת אבל בשבילי היא נגמרה) מנגד, עוד לא נסללו שבילים חדשים, אני עדיין לא יכולה לדרוך על אדמה חדשה. יש אותי שרגילה להיות נזקקת ואותם שרגילים להיות מושיעים, ברגע הבא אני רואה, כועסת ואז הם נבהלים, בורחים או אלימים. כרוניקה בלתי נסבלת, מלחמת התשה בה שוב ושוב החומות שלי נופלות. ואני בשארית כוחותיי מבוהלת עד אימה, מוצפת בפחדים וחרדות מנסה לשקם את ההריסות. מצד אחד אני בונה ומתפללת, שלא ינטשו אותי, שלא ישאירו אותי לבד ומצד שני אני נלחמת עד שאני מתמוטטת. זה היה לפניי 10 שנים, הייתי בת 42 בערך, כבר לא ילדה, עוד לא אשה (מלבד בגוף ובגיל), לא עצמאית אבל לא מוכנה להיות תלותית. מגדלת לבד שני ילדים, בזוגיות 10 שנים מצד אחד, אבל גרה בבית נפרד. אמא בבית של אחותי, אני שומעת אותה בגינה הסמוכה. ומרגישה את האנרגיה שלה זועמת, כועסת, מענישה, מכאיבה ועל מה? ואני? מרגישה כל כך לבד בעולם, כל כך  בודדה. ובתוך כל הכאוס שנוצר, בתוך רעידת האדמה, יש את רותי שמאירה לי את הדרך, מזכירה.  מתוך התוהו ובוהו התחיל להיווצר בתוכי עולם שיש בו צלילים שמיוחדים רק לי, קולות עם גוון של דעות ורצונות, אפילו התחלתי קצת למרוד ולבעוט. זה לא מצא חן כמובן בעיניהם של אותם אנסים רגשיים, זה היה מאיים עבורם ומפחיד, מבחינתם הפרתי חוזים. אני נבהלתי מעצמי, הם לא הבינו מה עשיתי עם מיכל ומי אני? וניסו בכל כוחם להילחם, להכאיב, להקטין, להחזיר אותי למי שהם מכירים. מה שלא ידעתי באותה תקופה, זה שהם לא באמת כאלה חזקים, מרשימים ומדהימים. שהדמות המרשימה, מסתירה ילדים חלשים ופגועים, ילדים שמעולם לא היה מי שיענה על צרכיהם הבסיסיים. גם הם, בדיוק כמוני היו ילדים נטושים ועזובים. בכל פעם שהיתה לי דעה, הם היו מאוימים. בכל פעם שראיתי את האסטרטגיה ההישרדותית שלהם הם הרגישו חשופים, נבגדים ואז הם היו הופכים את עורם ונהיים בוטים, מענישים, בועטים, מכאיבים. אני נתפסתי כאויב והם היו נלחמים. פרק חדש  בחיים שלי, רעידת אדמה מתמשכת בכל החזיתות, מאבקים אינסופיים עם מנהלים מתעללים, עם חברות שרצו רק לשלוט, בזוגיות. שום דבר לא בטוח, שום דבר לא יציב. ואני? גרושה, עם שני ילדים (שקצת גדלו אבל עדיין קטנים) עם אמא שנלחמת בי מלחמת התשה מתמשכת וקשה, בלי אבא שנעלם מזמן מהתמונה, עם עבודה שאני מספרת לעצמי שאני אוהבת, אבל כבר הרבה זמן היא כמו חליפה לוחצת שלא מתאימה במידה. מבקשת ללכת אבל מרגישה שאני נכה ולא יכולה, עם אהבה ענקית, חלומית, דמיונית, מלאה בתשוקה אבל לא מצליחה לממש את עצמה כי ברגע שאני הפסקתי להיות עיוורת, הוא פחד שאראה את הילד הקטן, הפגיע, הרגיש, הנזקק, המפוחד, חסר האונים שהוא כל כך התאמץ להסתיר. התלות שלי בו הפכה להיות בלתי נסבלת עבורו,  היא הפגישה אותו עם הנזקקות שהוא כל כך התאמץ להסתיר מעצמו. הצורך שלי בקירבה חנק אותו, ככל שהוא התרחק, אני רדפתי, ככל שאני רדפתי הוא ברח ואז כשהתלוננתי ובכיתי הוא התחרפן וכעס. ככל שהרגשות נהיו יותר חזקים ועוצמתיים הוא היה מאוים ואז היה נעלם. הפחד הגדול ביותר בעולם שלו מאינטימיות פגש את הפחד הגדול ביותר שלי מנטישה. אי אפשר היה ביחד, אי אפשר היה לחוד. הנזקקות שלי היתה כל כך משתלטת ומפחידה עבורו שהוא העדיף לוותר על הכל, על כל מה שהוא היה כל כך צריך, מישהו שיאהב אותו, יחבק אותו בחום, ברכות, בעדינות,  מישהו שיגיד לו שהכל בסדר, שמותר לו להוריד את השיריון וקצת להרפות, שהוא יכול לנוח שהוא לא חייב כל הזמן לשלוט. אבל ככל שאני הייתי יותר תלותית כך הצורך שלו בשליטה היה יותר חזק.  היה רק מקום אחד בו הצטמצמו הפערים ויכולנו למוטט את החומות, בו חווינו את עצמנו ביחד וכל אחד לחוד בעוצמות שלא ידענו שקיימות. זה היה תופס בכל פעם לכמה דקות ולפעמים לכמה שעות ואז, כל אחד אורז את החבילה שלו, וחוזר עם מזוודת הפחדים, האסטרטגיות המוכרות והדפוסים בחזרה לביתו. אני מתקשרת אליו, מבקשת להתרפק עוד קצת על רגעי הקסם המשותפים והוא, מבוהל עד אימה מהקירבה, מרגיש פגיע וחשוף, הופך את עורו, נהיה רחוק, קר, מנוכר ואני? שואלת אם הכל בסדר, בקול שקט ומבוהל. אבל מבחינתו זה נהיה חודרני ובלתי נסבל, הוא מרגיש מותקף ומואשם ועונה בקול זר ומנוכר "אני לא מבין מה את רוצה". וכשהשתלטה עליי החרדה ואמרתי שאני לא יכולה, הוא שלח אותי לטיפול והסביר לי שאני הוזה ושיש לי בעיה חמורה. ואני האמנתי, הרי תמיד ידעתי שאני דפוקה, אבא נעלם וזה גם מה שאמא תמיד אמרה. וכך שנים, יחסי אהבה שינאה, מרחק, קירבה, חרדה פוגשת חרדה. לצד כל אלה היה משהו חזק, מיסתורי, עוצמתי, מלא תשוקה, תנועה, חיים, אהבה שגוברת על כל קושי, משבר ומצוקה. חיים בטלטלה אחת גדולה. ממלחמה לאהבה, מנתק לעוד ארוחה או חופשה משפחתית נפלאה, שמילאה לשנינו את הפנטזיה, את החלום, את הכמיהה לאחדות, את הרצון להרוות את הצמא למשפחה שלמה, לאהבה ללא תנאי שתמלא לשנינו את החוויה החסרה. זה היה לחלוטין אמיתי, בזה לא היה לשנינו ספק, ידענו שזאת לא אחיזת עיניים ולא הצגה. זוג אוהבים  חמישה ילדים, משפחה מורחבת (סבתות, דודים, בני דודים) ארוחות משותפות פעם אצלו ופעם אצלי, משחקי קופסא, אמא מנגנת על גיטרה או אקורדיאון, כולם שרים. אז הייתי שוב מצלמת תמונה שמנציחה רגע מופלא, תולה במקום כבוד ושוב מפרסמת ברשתות החברתיות. אבל בתוכי משהו זז בחוסר נוחות, הייתי  מעלה ושרה לעצמי עם תחושה של עצב מהול בשמחה "דבש, הכל דבש כל יום אני משקרת אותי מחדש, דבש הכל דבש, כל יום אוהבת אותך ושונאת מחדש" בפרקים הבאים על קריסה, התמוטטות, התפקחות שינוי, צמיחה........