אונס רגשי - פרק שישי

המסע שלי אליי התחיל לפני עשרים שנים כשפגשתי את דרור בסטודיו שלו בצורית,  מקום קסום בגליל (כזה שחלמתי לגור בו מאז ומתמיד). חבר משותף לקח אותי אליו כדי לראות את הפעמונים שהוא מייצר, פעמונים ייחודיים עשויים עץ, נחושת וחרוזי זכוכית. שקט מלטף, ציוץ ציפורים, נוף מרהיב. סטודיו מלא פעמונים מכל מיני סוגים וגדלים, לצד המון חרוזי זכוכית צבעוניים. שמעתי את עצמי אומרת בהתפעלות "ככה אני רוצה" (דרור אמן זכוכית, אני רחוקה מלהיות אמנית)  לא היה לי מושג מי דיבר מתוכי? מה באמת הקול הזה אמר, ידעתי שאני לא רוצה סטודיו ובטח לא לעבוד עם זכוכית. כשהתיישבתי מול דרור ראיתי בעיניים שלו אור נדלק, ברק. הרגשתי בתוכי תנועה שלא הרגשתי מזמן. משהו בי התעורר לחיים, הרגשתי קצת כמו אליסה, שנמאס לה להרגיש חסרת תועלת, חסרת עניין, משועממת מהחיים. אז היא ברחה לה למקום קצת יותר מופלא ומעניין, מקום שנראה שמתקיימים בו ניסים. לא יכולתי לתפוס, להבין או להאמין שממש כך יכולים להראות החיים. הייתי בת 32 גרושה עם שני ילדים קטנים, ילדה שלא מכירה את העולם, שלא מכירה את עצמה, תלויה באמא שמנהלת לה את החיים. לא היה לי  מושג לאיזו הרפתקאה אני נכנסת ומה יהיו הסיכונים. זאת לא היתה בחירה מודעת, מרגע שעשיתי את הצעד הראשון נכנסתי לתוך מסע שלא היתה ממנו דרך חזרה. מסע מפעים, מרגש, מלהיב, פגשתי דמויות חדשות, טעמים, מראות, חוויות ממש כמו אליסה בארץ הפלאות. החיים שלי התפצלו לשני קצוות, החיים עם דרור בצורית בשבתות כשהיינו בלי הילדים, חיים מהחלומות ובקצה השני החזרה ל"אחוזת הגדרוניות" בקריות, שבראשה עומדת אמא, ממש כמו "מלכת הקלפים" מהסיפור של אליסה, מלכה שאינה פוסקת מציוויים, המורים על כריתת ראשיהם של דמויות שעושות דברים שנחשבים מבחינתה אסורים. כך שנים נעו החיים, בין החוקים של ארץ הפלאות שכללו, הרפתקאות, ריגושים, גילויים לבין החיים שלי ה"אמיתיים".  המשכתי לעבוד קשה, גידלתי כמעט לבד שני ילדים קטנים, הייתי עייפה, מתוסכלת ושחוקה אבל לגמרי האמנתי שאין ברירה. פגשתי הרבה פחדים לצד יאוש וחוסר אונים. רגעים של שקיעה, צלילה לתהומות עמוקים, הסברים לרוב, ממש טובים ומשכנעים למה להמשיך, למה זה לא הזמן המתאים לעשות שינוי בחיים. החיים שלי נעו בין רגעי המפלט, בהם הייתי נוסעת ומתמסרת לתחושת האינסוף בסופי השבוע עם דרור לבין החזרה הביתה, לממלכה שהיתה כביכול בטוחה, אבל כמו בסיפור של אליסה חיכתה לי שם המלכה. בסיפור שלי זאת היתה אמא שכעסה, זעמה, נלחמה ואיימה רק שאני (אין לי מושג איך זה קרה) בחרתי בי, בקול הפנימי בתוכי שידע. באותה תקופה עשיתי קורס מנהלים, חברה טובה שלמדה איתי המליצה לי על השתלמות במסגרת השתלמויות של המורים וכך היכרתי את רותי בר שלו שהפכה המורה של לחיים. היום אני יודעת שבכל פעם שאני אומרת כן למשהו בתוכי, היקום שולח לי עזרה, מתגלה המיסתורין, . דרור ורותי דיברו באותה שפה, שפה שהיתה עבורי חדשה, הם דיברו בעברית אבל אני לא הבנתי מילה ויחד עם זאת הנשמה שלי רקדה, רציתי רק לשמוע עוד ועוד, לשמוע, לקרוא, ללמוד. היו את החיים עם דרור (קסומים וכאחד מאתגרים) היו את הנסיעות לרותי, לקבוצה עם נשים מדהימות ברמת השרון, לקורס אימון בבר אילן, לפרדס חנה לקורס מאמנות ועוד ועוד והיו את החיים השיגרתיים (בית, עבודה, אמא, ילדים).   עם דרור הכל נראה ורוד. עד שארץ הפלאות לאט לאט שינתה צורה והתחילה להיצבע במקומות מסוימים באפור. הכל נראה כל כך דמיוני ולא הגיוני שאני חושבת שלא הצלחתי להבין את מה שקורה בחיים שלי בעצמי. הרגשתי לפעמים כמו בסרטים מצוירים, כשנהנים לראות דמויות מתענות. לא תמיד ידעתי מה מציאותי, מה דימיוני, מה אמיתי ומה בחלומות. הרגשתי כאילו שתיתי שיקוי קסמים שיוצר שינויים בלתי פוסקים בחיים ובלתי צפויים. היו בסיפור שלי דמויות הזויות, אותה דמות שהיתה ייחודית ואגדית יכלה ברגע להפוך להיות מפלצתית ואכזרית. ואני? בכל פעם שהיה בתוכי קול שהכריז מלחמה וצרח תברחי, רותי אימנה אותי ואמרה לי תישארי. תרגישי, תפגשי, אל תהדפי, אל תתנתקי. מסע של חיים בו המיינד צורח ומכריז מצב חרום ורותי מזכירה לי שהשיעורים הגדולים מתרחשים לפעמים במקומות שנראים אפלים, במקומות שמפגישים אותנו עם הכאבים הכי עמוקים והפחדים הכי גדולים. שהחיים קורים בדיוק דרך המקום בו אנחנו נמצאים. רותי הזכירה לי שוב ושוב שהסכנה היחידה האמיתית נמצאת בפחד לפחד, בפחד מהמפגש עם חוסר ודאות, חוסר אונים או עם כאב. פחדתי והסכמתי להקשיב לקול שאמר להישאר. לקול שאומר תתקרבי גם כשרציתי לברוח כל עוד נפשי בי.  ככה... נישארתי על השביל, עד שדרך נגמרה. לפעמים היה נדמה שאין דרך ואז באופן מפתיע כשהנחתי רגל היתה אדמה. הישן נגמר והתגלה חדש הרבה יותר נוכח, מופלא, עוצמתי ממה שהייתי מסוגלת להמציא בעצמי. מיינד לא מאומן מבקש עולם הגיוני ומוכר, מיינד מאומן נכנע ומסכים להתמסר למסע מופלא שמפגיש עם אתגרים וסיטואציות לא צפויות שעלולות להיות מפחידות ולא נעימות ויחד עם זאת מאפשרות לגלות עוצמות שלולא המסע לעולם לא הייתי יודעת שקיימות. היום, עשרים שנים מאז שהתחלתי את המסע המרתק ביותר שקיים, המסע שלי אליי. אני יודעת שאני לא צריכה ללכת לארץ הפלאות כדי לגלות ולהתגלות, המסע שלי על כל אתגריו לימד אותי לדעת אותי, את המיסתורין שבי ואת הפלאות. בגיל 32 לא יכולתי להרשות לעצמי לדמיין או לחלום שבגיל 52 אפרוש ממערכת החינוך, אלמד פסיכותרפיה, אפתח קליניקה משלי, אטפל באנשים, אגור עם דרור בצורית, נגדל כלבה, חתולים, חמישה ילדים ושלושה נכדים. חלום שקרם עור וגידים, הפך למציאות שצבועה בכל הגוונים האפשריים, מסע חיים שממשיך דרך  המון שבילים אפשריים וכוכב צפון אחד שמאיר לעד