אונס רגשי - פרק שלישי

היייתי אז בת 32 גרושה עם שני ילדים קטנים, ילדה מגדלת שני ילדים. ילדה בגוף של אשה, כלואה בתוך חליפה לוחצת, קטנה. הייתי מפוצלת. היתה את מיכל שהאמינה שהיא מוגנת, שמורה, שידעה איך לנוע בעולם רק כשהיא לידה, שהאמינה שבלעדיה היא לא יכולה, לבד הכל נראה מאיים ומפחיד נורא.   והיתה את זאת שרצתה לפרוש כנפיים, לגדול, להיות חופשיה. הייתי כמו ציפור פצועה, חולמת לעוף אבל לא יכולה. הייתי צל שלה. כשהיא לא היתה לצידי, לא הייתי, לא היה אותי. היא הצליחה להנדס את התודעה שלי, לגרום לי להאמין שהיא כל יכולה ושבלעדיה אני לא יכולה, שאני חייבת אותה. הייתי אסירת תודה על כך שהיא אמא שלי, שזכיתי להיות שלה. גם כלפיי חוץ זאת התמונה שהצטיירה, לא הפסיקו להגיד לי בכל מקום איזו אמא יש לך, כמה היא מדהימה, כריזמתית, מובילה, מנהיגה, אשה מיוחדת במינה, אחת ויחידה. היא שכנעה אותי (ואולי גם את עצמה) וסיפרה לכולם שהיא לא תיכנס לזוגיות יותר לעולם, כדי להיות פנוייה לגדל אותנו ואני הייתי אסירת תודה (אסירה תרתי משמע) על כך שהיא מקריבה למעני את עצמה. אגב קורבנות, זאת היתה אחת האסטרטגיות שלה, היא תמיד היתה קורבן, תמיד היתה מסכנה, תמיד היתה חסרת אונים ומעוררת רחמים ואז מרשה לעצמה לבקש בקשות לא לגיטימיות מאחרים, ואם מישהו היה מעז לסרב, היה ברור לכולם שהוא מוכרז מרגע זה ולעד כאויב.  בתקופה האחרונה, מאז שהתחלתי לשתף פנו אליי לא מעט אנשים שהיו שם וביקשו סליחה. הם התנצלו על שהם ראו והבינו שמשהו לא כשורה, את הפער בין איך שהיא בבית לבין הדמות שהיא מציגה, ושתקו. אני לא מאשימה אותם שהם התבלבלו, היא היתה שחקנית מעולה, במידה מסוימת היא ידעה איך לשחק גם להם בתודעה. היא היתה גאונה, הכל היה מתוכנן בקפידה, לא היה סדק, לא היתה אפשרות לחשוד, לזהות או להאמין שמדובר על אשה חולה, על פתולוגיה קשה. אפשר היה להרגיש את האנרגיה שלה, אבל אי אפשר היה לדמיין  בשום צורה שמדובר על אשה לא שפויה או מתעללת שמשתלטת על תודעה ומשחקת בה לטובתה.  לא פעם ניסיתי להבין את המניעים אני יותר ויותר יודעת להגיד שהגיון רגיל לא יכול להבין דפוסים חולים. זה כמו לנסות לשאול על ערפדים למה בשביל לחיות הם צריכים לשתות דם של אחרים. היא היתה מבריקה, היא ידעה לרוקן אדם מעצמו בלי שהוא ירגיש ובלי שאף אחד ידע, מלבדה. היא נראתה אשה מדהימה ורגישה, אם השנה, שהקריבה את חייה למען בנותיה ובהמשך גם למען נכדה ונכדותיה. אין ספק שהיא היתה אישיות מיוחדת במינה. בגיל 30 היא כבר היתה בתפקיד ציבורי נבחר, ואחריי 4 קדנציות היא פרשה, וכקריירה שנייה היא קיבלה תפקיד ניהולי במכללה. עובדים במוסדות אקדמאיים נדרשים לבגרות, תעודות, תארים. היא לא סיימה אפילו 12 שנות לימודים, היא היתה מצטיינת באוניברסיטה של החיים. היא היתה מנהלת, מנהיגה, כרזימתית, מובילה, היא היתה מוכשרת בצורה בלתי רגילה, היא ניגנה על המון כלי נגינה, היא הפיקה ארועים, ערבי התרמה, ערבי שירה, הקימה להקה. גם כאמא, היא עשתה  דברים דמיוניים, דברים שאנשים "רגילים או נורמלים" לא מסוגלים. היא היתה אמא וסבתא במשרה מלאה, אנחנו היינו כל עולמה ובתמורה היא היתה כל יכולה. היא בישלה, קנתה, עזרה, היא שמרה על הילדים כשהם היו חולים, היא הסיעה לחברים, לבית ספר, לחוגים, היא הצליחה לגייס כספים מאנשים זרים, בהתחלה זה היה עבור מחשבים חדשים לילדים, בהמשך רכב חדש עבורי ואז דירה. היא לא לקחה שקל לעצמה, אין לי מושג מה אנשים חשבו, הרי הייתי מורה, אבל לי זה לא נראה מוזר, התרגלתי לכך שיש לי אמא לביאה, האמת? עד היום זה נשאר בגדר תעלומה, אין לי מושג מה היא עשתה ואיך זה קרה. איך היא הצליחה לגרום למצב בו אנשים (לא בני משפחה) מעבירים לה מיליוני שקלים. לא יכולתי לחשוד לרגע בכוונות לא טהורות או לדמיין מה הולך לקרות.... ואז  זה קרה.... בעקבות הגירושין שלי, נקבעו הסדרי ראייה. אבא של הילדים שלי הגיע לקחת אותם ללילה, בפעם הראשונה. היא ישבה במרפסת שצופה אליי לדירה, רגע אחריי שהוא הגיע היא התייצבה ושאלה, את שולחת אותם אליו? ברור, עניתי למה לא? הרי הוא אבא מסור ואוהב והמשפחה שלו הם המשפחה הכי עוטפת וחמה. משפחה שהייתי חלק ממנה מגיל 16 משפחה שהיתה לכל דבר גם המשפחה שלה. היא נעלה את דלת הבית והודיעה לי (בנוכחותם) הם לא הולכים לשום מקום, אני לא מסכימה. מה????? שאלתי, מה ששמעת היא הוסיפה ואמרה, לא היום ולא בכלל, את מבינה? ואל תנסי אותי, אני מתכוונת לכל מילה. אבל למה? ניסיתי להבין, שאלתי שאלה תמימה, לא קיבלתי תשובה. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי בה העזתי להביע דעה, ולא סתם, דעה שונה משלה. את רוצה לשלוח אותם כי את אגואיסטית, חושבת רק על עצמך, היא אמרה, אם תתני להם ללכת אדווח לרווחה שאת אמא מזניחה. ביקשתי ממנה שתלך עכשיו, היא התנגדה, הילדים שלי זוכרים עד היום את הדרמה שהתרחשה. נאלצתי להזיז אותה בכח מדלת הכניסה. היא צרחה ושלחה לי הודעה, בה היא כתבה  שמבחינתה אם הילדים ילכו לישון אצל אבא שלהם היא מכריזה מלחמה. אני גדלתי בלי דמות של אב והיה לי ברור שלא משנה מה יקרה, הילדים שלי לא יהיו באותו מצב. באותו זמן עוד לא הצלחתי לקלוט את כל התמונה, לא יכולתי להאמין שהיא באמת התכוונה. ארוע הלינה היה אז חד פעמי, לא בגלל אמא ולא בגללי, באותה תקופה לגרוש שלי עוד לא היתה דירה, הוא עבד משמרות ואיכשהו יצא שרוב פעמים הילדים היו הולכים אליו רק לכמה שעות. אחרי תקופה קצרה, כשהילדים קצת גדלו וביקשו חדרים נפרדים, אמא אמרה שהיא חושבת שיהיה הכי נכון שאמכור את הדירה ואקנה חדשה. היא גייסה שוב את כל הסכומים הנדרשים, היתה שותפה מלאה, אני הייתי מאושרת להתרחק קצת בידיעה שאני עדיין מספיק קרובה, לה היתה תכנית השלמה, אלא שבינתיים חלה תפנית נוספת בעלילה.  פגשתי את דרור.... באותה עת היא עוד היתה מוכנה לשמור על הילדים. יצאנו להצגה. חזרתי הביתה עם עיניים מבריקות מהתרגשות ואמרתי בשיא התמימות, אמא, תהיה פה חתונה. חשבתי שהיא תשמח, אבל היא הביטה בי במבט מזלזל ומלא אימה, ואמרה מה? על מה את מדברת? ואז היא סיננה בשקט, על גופתי המתה. בלי להתכוון שיבשתי לה את התוכניות, הפרתי הסכם שלא נכתב ובטח לא נחתם, הסכם שלא ראיתי, לא שמעתי ולא ידעתי עליו מעולם. המשך בקרוב בפרק הבא.....