אונס רגשי - פרק תשיעי
אנחנו מגיעים לעולם עם שיעור, הנשמה שלנו בוחרת את ההורים המדויקים. החיים מתרחשים, הם לא טובים או רעים המציאות משתקפת אלינו בדיוק דרך המידה בה אנחנו סומכים על התנועה ומרפים או דרך העוצמה בה אנחנו מתנגדים. המיסתורין מדבר אליי שנים, אני מקשיבה. עברה שנה מאז שאמא נפרדה מגופה, אני מחפשת סימנים, שואלת שאלות, מנסה להבין מה אמא חושבת עכשיו כשהיא כבר לא כלואה? מה היא רואה? אני מחפשת בתוכי סליחה, קבלה, השלמה. אני יודעת שלא היתה לה כוונה רעה. אני יודעת שזה הפחד שלה שעמד בקדמת הבמה ושמר עליה שלא תיפגע. היא ביימה אשליה, היא תחזקה תמונה אידיאלית, של משפחה יפה, מושלמת, שלמה. אמא היתה, כריזמתית, מנהיגה, מובילה היא היתה חדה ומבריקה, היא ידעה איך לתמרן את כל מי שרצתה כך שישתף איתה פעולה. היא היתה שחקנית ראשית בהצגה התפקיד שלה היה להיות אמא לביאה, שמהותה למנוע מאיתנו פחד, כאב, תסכול מפגש עם החיים כפי שהם קורים, היא יצרה עבורנו יקום מקביל, בהצגה שלה החוקים לא היו מדוברים, הם היו מאוד ברורים, אמא מתפרקת כשאנחנו חסרות אונים. ואני שרציתי אותה שמחה, חזקה למדתי לנתק את עצמי מהרגשות שלי כדי שהיא תתפרק בגללי. ידעתי שכשאמא חזקה אני בטוחה. היא תשמור עליי מכל משמר, תפתור לי כל בעיה, תדאג שלעולם לא יהיה לי רע. זאת היתה האסטרטגיה שלה, ואני הייתי שחקנית נהדרת בהצגה שהיא ביימה. כולם מחאו כפיים להצגה המדהימה, לגיבורה הראשית שהתמקמה בעולם כקורבן, היא היתה בימאית מחוננת. היא חשבה על כל פרט בקפידה. הזרקור היה עליה, הגיבורה הראשית, כולם מחאו לה כפיים, אני הייתי גאה, לא היה אדם אחד בעולם שראה את העיוות, שהבין שאין קשר בין ההצגה לבין המציאות. לא היה אף מבוגר שהניח לי יד על הכתף, שחשב לחבק את הילדה שבגיל עשר ביום בהיר בלי הכנה אבא נעלם, נטש אותה. לא היה אף אחד ששאל אותי מה שלומי, שאמר שמותר לי להיות עצובה, שאין לי מה להתבייש, שאני לא באמת בעייתית ופגומה ושאני לא אשמה. לא היה שם אף מבוגר שאמר שהתנאים שמציבים לי הם לא הגיוניים ולא מציאותיים. שמותר לי שיהיו לי רצונות וצרכים, שאני לא חייבת לרצות רק את מה שאמא רוצה, שיש מקום למחשבות שלי, שאני לא חייבת ליישר קו עם הרעיונות שלה, אף אחד לא אמר לי שאני לא חייבת להישאר תמיד לידה, שאם אני קצת זזה זה לא באמת בגידה. ואני האמנתי לה, באמת ובתמים הייתי משוכנעת שבלעדיה אני לא יכולה, שאם אתרחק ממנה אפילו לדקה בתוך העולם המפחיד, המאיים והמסוכן אפגע ואהיה אבודה. אמא דאגה לכל הצרכים החומריים, כסף היה אמצעי, עד היום אני לא לגמרי יודעת, בטוחה ומבינה מאיפה הוא בא, אבל הוא שירת אותה. חומר החליף אהבה, היה הכל בשפע חוץ מדבר אחד. לא היה אותי, לא היו לי חיים משלי, הייתי תלויה בה תלות מלאה ובמקומות הבודדים בהם לא הייתי לידה הייתי דרוכה, חייבת להיות בשליטה כדי לצמצם סכנה, לא להיפגע. צמצמתי עם החיים מגע, זה שירת אותה. זה שירת גם אותי לכאורה, קיבלתי ממנה מחמאות, זכיתי לחיזוקים והכרה שאני ילדה ממושמעת וטובה. זאת היתה הדרך בה הבנתי אהבה. לקח לי שנים להבין שסבלתי מדיכאון וחרדה. ועוד שנים להבין שגם היא סבלה, שהחרדה שלה היא זאת שניהלה את המערכה. לקח לי הרבה מאוד זמן לראות כמה היא היתה אבודה ובודדה. כמה הלב היה סגור, וכמה חיינו בבדידות על אדמה שוממה. מבצר, בלי אור, בלי חופש, בלי חיבוק, בלי אהבה, בלי לדעת שאני חופשייה. כלוב שנראה מושלם, נוצץ, עטוף ביהלומים וזהב. אבל כלוב הוא כלוב, לא משנה כמה יהיה יפה ומרהיב הוא עדיין כולא, חונק, אין בו חיים.
***************
הייתי בת 17 כשהכרנו. הייתי בעננים, מישהו רוצה אותי, מבחינתי התרחש נס אמיתי. האמנתי בכל ליבי שכל מי שיכיר אותי ויראה מי אני באמת, יקח את הרגליים ויסתלק. השקעתי אנרגיה עצומה בלהסתיר מהעולם כמה אני מקולקלת, משעממת, ריקה, פגומה. תחזקתי דמות שתפקידה היה להגדיר אותי, להסתיר את הפגמים, את החרדה, את הבושה, את האימה, את זאת שלא יודעת את עצמה. סיימתי בגרויות, התגייסתי לצבא, שירתתי קרוב לבית. לאמא היה חשוב (וגם לי) שאהייה לידה כמה שיותר קרובה. היא היתה מספיק מתוחכמת וחכמה לאפשר לי ללכת לבית ספר ולצבא במסגרת המגבלות שהיא קבעה, היא תמיד רקדה על הגבולות, כך אף אחד לא לא שאל יותר מדי שאלות, לא הרים גבה ולא באמת ידע. בצבא שרתתי כפקידה וגם שם הרגשתי לא מספיק טובה. אמא סיפרה לכל העולם כמה היא גאה בי שלמרות כל הבעיות שלי הצלחתי לסיים בגרויות ולהתגייס לצבא. היא סיפרה בגאווה, ואני רציתי למות מרוב בושה ומבוכה. אבל השתכנעתי שכנראה שהיא צודקת ושזה כל מה שאני יכולה. אמא לא היתה אשה רעה, אני מניחה שהכוונה שלה היתה טובה, היא לא רצתה להזיק ולא עשתה בכוונה. ואני כשחקנית משנה בהצגה, ידעתי שלא משנה מה יקרה, אם אהיה מתוסכלת או עצובה היא תמצא הדרך לפתור את המצוקה. אם רבתי עם חברה בצבא, תוך דקה היא התקשרה למפקדים והעבירו אותי חטיבה (או את החברה). מבחינתי היתה לי אמא אגדה, באותה תקופה לא יכולתי להבין שהיה יותר קל להפוך אותי לנכה מאשר להודות שהיא לא בריאה בנפשה ולטפל בעצמה.
************************
כשהשתחררתי מהצבא, הוא עדיין היה חייל, אמא אמרה שזה זמן מצוין להירשם ללימודים. כמובן שכמו תמיד הקשבתי לה, האמנתי לה וממילא לא היתה לי דעה (וגם אם היתה היא לא היתה חשובה). האמת, היתה לי בלב כמיהה ללמוד עבודה סוציאלית או פסיכולוגיה, מבחינת אמא זאת היתה התמודדות מורכבת, וכהרגלה דובבה את הפחדים שלי בצורה נאמנה ושיכנעה אותי (לא שהיה קשה) שעדיף שאלמד הוראה. אם זה מעניין אותי או אם זה מה שאני רוצה בכלל לא היה פרמטר במשוואה. השיקולים היחידים שלי היו (בדיוק בסדר הזה) שאהיה קרובה אליה, שלא יהיה לי קשה מדי, שאצליח לסיים בלי שיראו כמה אני דפוקה והשיא - שאפילו אצליח למצוא עבודה. תואר ראשון באורנים, לפני כל מבחן התקף חרדה, אמא הסיעה אותי וחיכתה להחזיר (כמובן שלמדתי במכללה הכי קרובה). שרדתי את החיים כשיד אחת תמיד אוחזת בה. האמנתי שאני בסכנה מתמדת והיא גלגל ההצלה. כשהייתי בת 22 בסיום השנה השנייה של הלימודים התחילו חתונות של חברים. אני זוכרת שיום אחד כשהלכנו ברגל מהבית של ההורים שלו לבית שלי, שאלתי אותו אולי נתחתן גם? (כי רציתי להיות כמו כולם) וכך היה. ההורים שלו ביחד עם אמא תיכננו את החתונה, אך אחד לא חשב לשאול אותי מה אני רוצה וגם כשהעזתי לומר, ביטלו את מה שרציתי בשנייה ואמרו שאני לא מבינה. רציתי חתונה קטנה, אבל הם לא רצו להעליב משפחה וחברים, היו להם ביחד 600 מוזמנים. (הכרתי בחתונה שלי אולי 50 אנשים). רציתי חתונה בטבע, אבל הם אמרו שצריך אולם כדי שלא יהיה חם ושלא יהיו יתושים וגם שחשוב למצוא מקום קרוב שיהיה נח למוזמנים רציתי להיות באולם לקבל את האורחים, אבל הם אמרו שזה לא מקובל, שצריכה להיות להקה וכניסה מרשימה וכך מצאתי את עצמי מחכה באוטו עד השעה 22:00 עם התקפי חרדה. כמו החתונה גם בחיים, כולם על הבמה ואני שקופה, ממלאה תפקידים בהפקה שלה, מאחורי הקלעים. ירח הדבש היה לילה אחד בטבריה וגם אז, ביום השני קראתי לה שתבוא כי הייתי עם התקף חרדה והיא ללא ספק התייצבה. איך הוא הסכים? גם הוא היה שחקן משנה, זה היה התנאי רק מי שעומד בכללים שלה יכול להיות בפנים. רק כשהיא נפטרה והוא לא הגיע להלוויה ולשבעה הבנתי מהילדים כמה אכזרית כלפיו היא היתה. סיימתי תואר ראשון, התחלתי לעבוד כמורה (פעם ראשונה בחיים שעשיתי בחירה) חלמתי לעבוד בקיבוץ, למזלי אמא אישרה. מיד אחריי החתונה גרנו (כמובן) אצלה (כי חבל לבזבז כסף על דירה שכורה כך היא אמרה) זה שירת את הדמות של האמא המושלמת שהיא תיחזקה, שנה לאחר מכן קנינו דירה. קצת אחריי שעברנו אמא מכרה את הבית שלה ועברה לגור בבניין שממול. מבחינתי (כך הייתי בטוחה) זה היה נפלא, מבחינתה זאת היתה עוד הקרבה היא תמיד אמרה שמכיוון שאבא נעלם והיא צריכה למלא את מקומו, היא מוותרת על עצמה. תמיד היתה מניפולציה שאפשרה לה לייצר אצלי רגשות אשמה. היא ויתרה על חייה בשבילי ואני חייבת לה. בגיל 25 ילדתי את יובלי, הגוף היה בשל ללדת, אבל לגדל ילדים לא הייתי כשירה. הייתי עסוקה בלתחזק קליפה דקה שתסתיר מהעולם שאני ריקה וחלולה, את החרדה, את תחושת הפחד והסכנה התמידית (שהיתה דמיונית אבל חייתי אותה כאילו היא לחלוטין אמיתית). הייתי דרוכה, הייתי מתוחה, ככה גם היא היתה. תינוקות היו בשבילי מאז ומעולם מקום מפלט, מקום שמחבר אותי למי שאני. ויובלי תינוק מושלם, יפהפה, חכם וחייכן אבל אני לא מספיק הייתי שם, היא היתה תמיד ביחד איתי, היא קיבלה תפקיד חדש משמעותי ואני עשיתי כמובן כמיטב יכולתי אבל בעיקר הייתי עסוקה בלשרוד ולתחזק את עצמי. כל נזקקות שלו עוררה חרדה גם בה וגם בי. שנה וחצי אחר כך רוני נולדה, תינוקת מהממת, שני תינוקות שגדלו עם אמא, סבתא והחרדה. היום אני יודעת להגיד שהמזל הגדול ביותר שהיה אבא שפוי ומאזן בסביבה ומשפחה אוהבת וחמה. הבגידה שלי באמא (לטענתה) הצילה את שני המלאכים התמימים והמהממים, האור הכי גדול שלי בחיים. הפחד הכי גדול של אמא היה נטישה. זאת היתה חרדת מוות עבורה. כדי לא לפגוש את הפחד הבלתי נסבל היא ניקתה את הזירה. היא סילקה את כל מי שהיה יכול לנטוש אותנו או אותה. היא בנתה מבצר ומסביבו חומה, רק בעיה אחת היתה. היינו אנחנו אחותי ואני, שתי הילדות שלה, איתנו היא היתה תקועה. אחריי שהיא שדאגה שאבא שלנו יעלם מהזירה, תמצית החיים מבחינתה היתה שלא נעזוב אותה, שתמיד נהיה שם בשבילה. לכך הופנו כל המאמצים, כל המשאבים, כל התמרונים כל דבר שהיא עשתה בחיים. היא היתה היתה אומללה, היא היתה כלואה, היא היתה בודדה. היא היתה חסרת אונים והסתובבה בתוך דמות של חזקה. הכל היה מטורלל והפוך. גם מי שראה לא הצליח לתפוס, כי היתה כל כך חכמה שהיא הצליחה לתעתע בכולם, היא ידעה לשחק לאנשים בתודעה. זה לא היה לטובתנו ובטח לא לטובתה כי אי אפשר היה לעזור לה. אבל היא היתה בן אדם מבוגר. היו שם שתי ילדות קטנות. מכיוון שנשארנו מבחינתה האיום האחרון והיחיד על קיומה היא דאגה בהתמדה לרוקן אותנו מעצמנו ועשתה בנו ככל העולה על רוחה. כארבע שנים אחריי שהתגרשתי אמא דאגה לקנות לי בית חדש עם גינה, באותה תקופה הייתי עוורת, עדיין שבויה באשליה שהיא יצרה. קצת אחריי שנכנסתי לדירה החדשה, היא קנתה לאחותי את הדירה הסמוכה כשבנינו חצצה חומה, היא פתחה שער ויצרה אשליה חדשה "אחוזת הגדרוניות". כאן התרחשה נקודת מפנה ביחסים שלי איתה, הילדים הלכו מדי פעם לאבא שלהם בניגוד להסכמתה, מבחינתה זאת היתה הפרת חוזה ובגידה. ואם לא די בזה, הייתי בזוגיות שהלכה והתהדקה, ברגע שהכנסתי אנשים זרים לתמונה הפכתי להיות אויב מבחינתה. היא פתחה במלחמה שהיתה מאוד נוקבת, עקבית וברורה. "או הם או אני" זאת היתה האמירה. ואני? אין לי מושג מאיפה היו לי הכוחות, אבל הייתי נחושה, לא ויתרתי לא עליי, לא על ילדיי והגרוע מכל מבחינתה היה שלא ויתרתי עליה ולא עזר כמה שהיא ניסתה. זה היה סיוט בשבילה (לא שהיתה לי כזאת כוונה). בחרתי בי, ויתרתי על כל טובות ההנאה ולא הסכמתי לשתף פעולה עם הדיקטטורה שלה, עם הנסיונות האינסופיים לגרום לי להעלם לה מהחיים. אני יודעת שזה לא באמת מה שהיא רצתה, אבל בוחן המציאות שלה היה לקויי ומעוות, כי היא לא היתה בריאה בנפשה. הייתי מזמינה אליי את כולם בערבי שישי, מבשלת אוכל טעים וקינוחים, אחריי האוכל אמא היתה מנגנת בגיטרה ובאקורדיאון וכולנו היינו שרים. כשאני שומעת שירים מסוימים ונזכרת בערבים משפחתיים אני בוכה, היה כל כך הרבה איכויות שיכלו להפוך את המשפחה שלנו לממלכה ואת אמא למלכה. אבל במקום האיכויות ניהלו את החיים שלנו הפחדים שלה. הציפיה הלא רציונלית שלה מעצמה, לעולם לא להיות חלשה והפחד מנטישה. זאת היתה חרדת מוות עבורה. כדי לא לפגוש את הפחד הבלתי נסבל היא נמנעה. מערכות יחסים היו מבחינתה עסקות של סחר חליפין. היא ניקתה את הזירה. היא סילקה את כל מי שהיה יכול לנטוש אותנו או אותה. היא בנתה מבצר וסביבו חומה. שנים היינו שלושתנו. תמי, אני והיא. מלבדנו יכלו להיכנס לזירה רק כאלה שהיו מהם טובות הנאה. תמצית החיים מבחינתה היתה שלא נעזוב אותה, שתמיד נהיה שם בשבילה. לכך הופנו כל המאמצים, כל המשאבים, כל התמרונים כל הדברים שהיא עשתה בחיים. היא הטעתה. תמיד היו אנשים סביבה אבל היא היתה בודדה. הכל היה בהסוואה. היתה הדמות שהיא הבירה לקדמת הבמה, מובילה, מנהיגה והיתה זאת שהיא הסוותה זאת המפוחדת, החרדה, שחייבת שליטה. אמא היתה כלואה, היא היתה בודדה. היא היתה חסרת אונים והסתובבה בתוך דמות של חזקה. הכל היה הפוך, בזה היא היתה אלופה גם מי שראה לא הצליח לתפוס, כי היתה כל כך חכמה שהיא הצליחה לתעתע בכולם. היא ידעה לשחק לאנשים בתודעה. זה לא היה לטובתה כי אי אפשר היה לעזור לה. עם כל העולם היא ידעה לתמרן, למנוע אבל היינו שם אנחנו תמי ואני שתי ילדות קטנות שמאיימות על קיומה והיא ידעה איך לרוקן אותנו מעצמנו, לשלוט בנו שליטה מלאה ולעשות בנו ככל העולה על רוחה.
***************
בדיוק לפני שנה אמא קמה מהמיטה בבית החולים הסיעודי בו היתה ונפלה. ארבעה ימים אחר כך היא מסרה את נשמתה. עשרים שנים חלפו מאז שהתחלתי לתפוס את המציאות כפי שהיא ולא כפי שאמא ציירה אותה. עשרים שנים מאז שיצאתי למסע בו ביקשתי לקבל אותי לעצמי בחזרה, למצוא אותי. שנים של מאבקים שהיא נאבקה בי. שנים של בקשה לריפוי והחלמה מפוסט טראומה מורכבת, מדכאון וחרדה. בתקופה האחרונה יש בתוכי קריאה להפסיק לכעוס עליה ולהאשים אותה, לדעת שלא משנה מה היא עשתה, החיים עכשיו בידיים שלי ואני יכולה לחגוג אותם ולהיות במלואי, זה לא קשור אליה זה תלוי רק בי. וכן זאת חוויה מכאיבה, לא משנה כמה אעבד אותה, כמה שנים אטפל בעצמי, כמה אצליח למצוא איזון עם כדורים, כמה טרנספורמציות ופריצות דרך אעבור בחיים, כשאפגוש סיטואציות מסוימות אחזור להיות הילדה הקטנה שתמיד היתה לא מספיק טובה, שהיתה צריכה לנתק את עצמה מהרגשות שלה כדי שאמא לא תתפרק, שהיתה חייבת לרצות אותה כדי שהיא תתפקד, שהיתה תמיד עם רגשות אשמה, שהברית היתה שלעולם, לעולם לא תעזוב ולא תנטוש אותה כי ככה מתנהגת ילדה בוגרת, אחראית וטובה. אני לא קורבן ולא מסכנה אבל חיים שלמים לא מצליחים לרפא פצעים של ילדה ששיחקו לה בתודעה. רציתי לשנות את השם של הסיפור כי אונס היא מילה איומה, קשה, אכזרית. הקונוטציה המיידית שעולה לראש היא מינית. אדם שמשתלט על אדם אחר, כופה את עצמו עליו כדי לספק את צרכיו המיניים , בלי להתייחס, לראות, בלי שיהיה לו אכפת למה שקורה לצד השני. כשהורה אונס את הילד שלו, הוא יושב בכלא. אבל מה קורה במצבים בהם הורה הופך את הילד שלו לדמות שכל תפקידה בעולם למלא את צרכיו הרגשיים המעוותים? שהוא הכוכב הראשי והיחיד בסרט שלו וכך גם שאר האנשים בחייו ובראש ובראשונה הילדים? הפציעה אינה נראית כלפיי חוץ. אין סימנים כחולים או שריטות על הגוף. אבל הפציעה הפנימית היא הרסנית, ההתאוששות ממנה מורכבת, ולא תמיד אפשרית. אני מבקשת להיפרד מהקורבנות והמסכנות, אבל משאירה את השם בעיקר בשביל ילדים אבודים נוספים להורים אנסים.
***************
ככל שעברו השנים, החרדה של אמא הלכה וגדלה, היא תפסה את כל המקום, מילאה את כל החלל, לא השאירה מקום לשום דבר. בחודשים האחרונים ראיתי את אמא הולכת ומאבדת את כוחה, את גופה, את צלילותה אבל לרגע היא לא הסכימה לאבד שליטה. טיפלנו בה כמו שמטפלים בילדה. ראיתי את הפחד שלה, את האימה. כאבתי אותה. בימים האחרונים שלה יכולתי לראות את הילדה שהיתה, קטנה ואבודה, מצטמקת. יכולתי לראות את הפחד בעיניים שלה ואת הפגיעה, עליה מעולם לא דיברה. בכל פעם שבאתי לבקר אותה דאגתי להביא לה את האוכל שאהבה, בישלתי לה כמו שמבשלים לילדה, כל כך רציתי לפנק אותה, כל כך שמחתי שלרגע היא שמחה. בכל פעם שהלכתי ממנה הרגשתי שאני נוטשת אותה. ראיתי דרכה את הילדה שהיא, את הילדה שהייתי, שמפחדת שינטשו אותה, ילדה ששוב ושוב ושוב נינטשה. בימים האחרונים כשראיתי את אמא הולכת ודועכת נזכרתי בסבתא, שהייתי כל עולמה ואיך לרגעים גם היא הפכה לידי לידה קטנה ופגועה. יכולתי לזהות את הבהובי הטראומה הבין דורית שממשיכים לשפוך אורות על הצללים. יכולתי להבין איך הייתי ילדה שתפקידה בחיים להרדים את עצמה. לא לפגוש פחד, כאב כדי למנוע מסבתא ומאמא מפגש עם חוסר אונים. ראיתי איך כאמא הילדים שלי ינקו ממני את אותן החוויות, את אותם הפחדים, שאם הם יהיו חסרי אונים הם יחוו את כל המבוגרים המשמעותיים סביבם מתפרקים. לאחרונה ביקשתי מהם סליחה, על שהם היו צריכים להיות קשובים לצרכים שלי, על החרדה שניהלה את המערכה. ביקשתי ממני סליחה, על האמא שהייתי, אני יודעת שעשיתי כמיטב יכולתי, שהייתי אמא שלהם כמו אמא שהיתה איתי. אני מבקשת מאמא סליחה, אני יודעת שזה שבחרתי בחיים לא באמת בגדתי בה. אני יודעת שבמידה מסוימת גם היא רצתה טוב ועשתה כמיטב יכולתה, להבנתה. אני יודעת שלא באמת הייתי ילדה רעה. שהעונשים הקשים שספגתי לא הגיעו לי, לא עשיתי שום דבר רע. אני יכולה לאסוף לחיקי את כל החלקים הפצועים, הכואבים, הנטושים של הילדה שלא היתה, לחבק את הילדה שאני הייתי צריכה להיות האמא שלה, את הילדה שהיתה אמורה לתפקד כאילו מעולם לא חוותה פגיעה, כאילו תמיד אהבו אותה, ראו אותה, את הצרכים שלה וכשסוף סוף ראתה את עצמה הגיבו אליה בביקורת קשה, בהטחות, במלחמה ושנאה. היום אני יודעת שהיא לא שנאה אותי, שזאת היתה שנאה שלה את עצמה, הילדה הקטנה בתוכי רצתה שיחזיקו אותה, רצתה אהבה אבל היא לא יכלה, כי לא יכלה להחזיק את עצמה. הנזקקות שלי עוררה בה את הנזקקות שלה והיתה בלתי נסבלת עבורה.
*****************
אני כבר לא כועסת, לא עליה ולא על כל מי שבטעות נפל ברשתה, תומרן על ידה ושיתף איתה פעולה. בדיוק ביום הזה לפני שנה, הייתי אתה, נתתי לה נשיקה וידעתי שזאת הפעם האחרונה שאראה אותה. שנה מאז שאמא נפטרה, כל כך הרבה מאז השתנה. התזמורת שאמא ניצחה עליה ביד רמה התפרקה, ברגע שאמא הלכה התנפצה האשליה, קרה הדבר ממנו אמא הכי פחדה. ולא כי יש מישהו רע בעלילה, אלא פשוט כי ככה זה, חוקי יקום פשוטים. תמיד קורה בסוף כל מה שרצינו למנוע, כל השדים מתעוררים לחיים לא מילים. לקראת סוף חייה, ראיתי בעיניים שלה את האמירה שהיא יכלה לסמוך עליי ולהירגע. היא מעולם לא אמרה. היא לא היתה צריכה, היא דיברה בלי מילים, היא ידעה שכשם שמצאתי דרך לא לנטוש אותי ולהישאר גם איתה, אמצא את הדרך לקיים את הצוואה על אף שזה לא יהיה בדרך שלה. אני מחויבת לצוואה. זאת משימת חיי והיא קשה, נורא. בשלב זה, אני לא יכולה לכתוב על כך מילה. אני בעצמי עדיין מנסה להבין מה הצעד הבא. ברית אחת כרתתי איתי, כל זמן שאני בריאה בגופי ובנפשי וכל זמן שאני מזהה ילדים שנאנסים בהסוואה, אני לא עוצרת ולא מעניין אותי מה יגידו עליי, מה המחיר שאשלם, אני אזעק תמיד את זעקתם של הילדים שלא מסוגלים לזעוק בעצמם. אני לא במלחמה, לא הייתי מעולם, אני לא נגד אף אחד אני בעד. אני לא אעצור עד שאדע שעשיתי את כל מה שאני יכולה, את כל מה שמעולם אף אחד לא עשה עבורי. אני יודעת שהיה קשה להבין, יש דברים שגם ממני עדיין נסתרים. יחד עם זאת, אני יודעת שהיו לא מעט אנשים שהרגישו, ראו ובחרו לא האמין. היו את אלה שניסו, שאמרו והורחקו, היו אחרים שראו ידעו והתעלמו. אני הבטחתי לעצמי שלעולם לא אשתוק ולא אשמור על עצמי כשאראה ילדים שעוברים אונס רגשי. אני יודעת שהסיפור לא הסתיים, הוא עדיין חי בעולם ונושם. אני יודעת שיש הרבה שקרים, תחבולות והסתרות שכרגע אני לא יכולה לדעת ולראות. ויחד עם זאת, אני בוחרת כרגע להדליק את האור ולזעוק שההצגה חייבת להפסיק, אמנם היא לא הסתיימה אבל השחקנית הראשית ירדה מהבמה. זה הזמן המתאים לכתוב מחדש את התסריט בתפילה שהפעם הסוף יהיה טרגי פחות וטוב יותר. אני מחפשת בימאים חדשים, יצירתיים שיאירו מקומות חשוכים ואפלים
