אונס רגשי - פרק שמיני

התחלתי לכתוב את הסיפור אחריי שאמא נפטרה, מיד כשקמנו מהשבעה. היו בו גוונים של כעס, האשמה, עלבון, במבט לאחור כשאני קוראת שוב, היו בו גם גוונים בהירים של סגירת חשבון (בזה אני לא גאה) היו שם גם הרבה עדינות וחמלה ובעיקר אהבה. אהבה שמראה את עצמה לפעמים בדרכים משונות, שונות מאלה שהתרגלנו לראות, אהבה מתוך בקשה כנה והסכמה להיות נוכחת, מרגישה, ערה.  מסע שמבקש ללכת בעיניים פקוחות, להישיר מבט גם לדברים קשים מאוד. שמבקש לאבד דרך, להסכים להיות לבד, מפחדת, אבודה, למצוא שביל, לתת לו להיגמר ולעשות את הצעד הבא מתוך ידיעה שיש דרך גם כשאני לא רואה, מתוך הסכמה לשחרר אחיזה ושליטה, להיות מובלת ולא מובילה. מסע שאין לו מטרה מלבד  בקשה כנה להתעורר, להתגלות,  לראות בלי לטשטש ולומר אמת מתוך הבעת אמון  גם כשהיא קשה בלי לשמור על עצמי כשאני יודעת שאני רואה. אחריי שכתבתי שבעה פרקים בסיפור שנכתב און ליין בתוך התנועה של החיים, אני שומעת קריאה מבחוץ שמבקשת ממני להאט, לעצור, לנשום, להרגיש, לפגוש, לשאול, לשים לב מאיפה אני באה, מאיזו תנועה. האם אני כותבת ממקום ער או ממקום שמבקש לטשטש. אני מבקשת לזכור ולהיזכר שאני כותבת סיפור שמדבר על לעשות אהבה עם החיים דרך החיים כפי שהם קורים, מתוך התבוננות אמיתית וכנה במראה דרך אחרים. המשמעות של זה היא להיות באחריות מלאה, לבקש בכל רגע להישיר מבט עד הסוף למראה ומשם לומר לעצמי אמת על מה שאני רואה גם כשהיא קשה. לפעמים אביט במראה ואהיה שקטה ואז אדע שכתבתי, או דיברתי ממקום של הבעת אמון מלאה ויש בזה הרבה נדיבות, חכמה ואהבה. ובאותה נשימה אני מבקשת לקחת אחריות ולהיות בתשומת לב מלאה כשהמראה מתמלאת באדים. היום כשישבתי מול מטופלים שמתי לב שאני לא נוכחת עד הסוף, שאני לא לגמרי מרגישה, שאני רואה מטושטש דרך המראה. זה בשבילי נורה אדומה, נורת אזהרה. ביקשתי להכריז משבר, ביטלתי את שאר הפגישות ונשארתי עם בקשה לנקות את המראות, לקח לי כמה שעות טובות להצליח לראות, לפגוש באמת, להרגיש ולבכות. על מה אני בוכה? על כך שאני מבינה שאם אני מסתכלת עליי דרך המראה הכי יקרה לי בעולם, הכי קרובה, חשובה ואהובה ולא רואה, אני עדיין מבקשת לטשטש חלקים בתוכי, לנתק מהם מגע. האמת? אני יודעת שעשיתי את זה בתקופה האחרונה, נתתי לעצמי רשות. אבל הקריאה לראות כנראה יותר חזקה. אז הישרתי מבט בחשש וראיתי, אני עדיין רואה הרבה כאב, אני נותנת לו להיות בתוכי ומבקשת דרכו להתקרב, אליי, אליו, אלינו. לידיעה שאנחנו אחד. בסיפור שלי אין טובים ורעים, פוגעים ונפגעים. יש אוסף של הרבה אנשים שיש בהם חלקים פצועים, כואבים, מודחקים ואסטרטגיות שעוזרות להם להישאר (כביכול) מוגנים ובטוחים. אני מבקשת לעמוד ערומה ויחפה כבל עם ועדה, בתפילה, בקשה והזמנה אמיתית לכנות. אני מבקשת לשמוע, לפגוש, לראות דרך כל המראות ולסמוך על החכמה שבי שתדע לזהות קריאה שמגיעה מלב טהור ולהודות. לפני כמה ימים התעוררנו בבוקר עם התראה על רעידת אדמה. היא לכאורה היתה התראת שווא, אבל יש בה אמירה. הפרק האחרון שכתבתי בשבילי הוא רעידת אדמה. אני מסכימה להיות בתוכה בלי להתנגד, עד שאעמוד שוב יציבה. לפעמים כשהאדמה רועדת זה כל מה שאפשר. אז אני עדיין בתוכה ומה שכרגע אני רואה זה שהשם "אונס רגשי" כבר לא מתאים לסיפור שלי. הוא התאים למי שהייתי עד גיל 30 או קרוב ל 40. אני לא רואה שם חדש, אז כרגע אני ממשיכה לכתוב ולתת לו להתגלות (כמובן שאשמח לרעיונות). דבר אחרון (כי השעה 4:00 והגיע הזמן לישון....) אני מבקשת להמשיך לומר אמת, גם כשזה לא "פוליטיקלי קורקט" כי קשה לי להאמין (ושוב אולי אני תמימה או סתומה) אבל לא נראה לי שיש מישהו בעולם שרוצה להסתובב עם רוכסן פתוח במכנסיו או לחייך עם פטרוזיליה בשן לעד. אני יודעת שיש אנשים (בעיקר אנשים שאני אוהבת, אנשים קרובים ויקרים) שנפגעים. וכן, זה קשה ולא נעים. לצד זאת אני רואה את המחיר שכולנו משלמים על שנים של שתיקה, השתקה, העמדות פנים, מניפולציות, הסתרות שקרים.  כרתתי עם עצמי ברית, לבקש לראות, וכשאני רואה לא להשתיק ולא לשתוק. אז לפעמים אני מתבלבלת (אני בן אדם) אבל לוקחת אחריות. אני עם תפילה לתת לדברים להתערער, להישבר, להיות לא מובנים, לא נתפסים, להגיע למצב של בלבול, חוסר ודאות, חוסר שליטה וחוסר אונים, אני מבקשת להסכים להפר את הסדר, להפר את האיזון. אני יודעת שיש לי דרך ארוכה עדיין, אבל אני בכיוון. אם לא מספיק מלחמה, שבויים, חיילים מתים, אנשים בלי בתים, יערות נשרפים, יישובים מתכלים, ממשלה אטומה, כט"במים מתפוצצים,  טילים, יירוטים במיליארדי שקלים כדי שנבין, אתמול קיבלנו סימן נוסף. גשם זלעפות עם כדורי ענק של ברד. מה עוד צריך לקרות?  זאת התנועה שאני מבקשת לעצמי, הבקשה שלי להתערער, לתת לדברים להיגמר, להפר את הסדר, לעמוד חסרת אונים בשקט, בענווה, כמה זמן שנדרש, עד שיופיע סדר חדש. זאת התפילה שאני מבקשת לעצמי זאת הבקשה שלי מכל מי שאוהב אותי וזאת ההתחייבות שלי והברית שלי עם עצמי כלפיי כל מי שיקר לליבי. אני יודעת שזה מושך את המפה, מרעיד את האדמה, לא מובן, לא נתפס, מנוגד לאיך שהתרגלנו להבין אהבה, אני יודעת את זה שנים, פעם הייתי מנסה לשמור על עצמי, פחדתי לקלקל יחסים. היום, בתוך הטרוף בו אנחנו נמצאים, אני יודעת שאין אפשרות אחרת, אין ברירה ואין בחירה. זאת המשמעות האמיתית והיחידה של אהבה, דרך זעקה, דרך הסכמה, דרך בלבול, דרך בקשה כנה. הדהודים..... את כל האמת בפנים בבקשה, בבקשה וגם רעיונות לשם חדש לסיפור יתקבלו באהבה