השחר מפציע מתוך האפלה

כשהייתי ילדה בניתי עולם דמיוני

עולם של פנטזיות, חלומות, אגדות

האמנתי כשאמרו לי את המילים הנכונות

גם כשהן היו מנותקות או ריקות מכוונות
כשקצת גדלתי הרגשתי את החריקה

את הזיוף, את הבדיה, הלב שלי ידע הראש שכנע שאני טועה

חזרתי למנגנון המוכר ששומר על הלב שנפגע

בדיתי פנטזיה חדשה, האמנתי בה וחייתי אותה
מי שאני היום מתפללת להישאר ערה נוכחת, רואה, מרגישה

בלי לטשטש, להרדים, לאלחש

להיות מוכנה לוותר על הסוף הטוב של האגדה

לא לשמור על עצמי, לא להיזהר

להסכים לראות, להרגיש, לומר אמת, להתערער

לבקש להישאר נוכחת, ערה

ולסמוך על הידיעה שלפני שהשחר מגיע

האפלה בשיא עוצמתה