ונהפוך הוא.... פורים 2025

 בשנה האחרונה כתבתי את סיפור החיים שלי  כתבתי על "אונס רגשי" סיפור שנכתב אחריי שנים של התבוננות פנימית. הוא נכתב על מיכל הילדה, הקטנה, הפגועה. מי שכתבה היתה מיכל הגדולה, זאת ששנים שאלה שאלות, ביקשה לראות, חיפשה תשובות, זאת שביקשה להתעורר, להתפקח מאשליות, שרצתה להפסיק להאמין שהעולם מסוכן, שחיפשה שלווה. שביקשה להפסיק להיות דרוכה, רדופה, מנוהלת מתוך חרדה. 

לרגעים הסיפור היה כל כך נוכח, אמיתי, מכאיב, צורב, חותך בבשר החי, עד שלעתים הבוגרת הזדהתה עם הילדה. לא ידעתי איפה היא נגמרת ואיפה אני מתחילה

 מי זאת שמדברת מתוכי? היא, הילדה המפוחדת? או אני? 

היתה את זאת שכתבה את העלילה ואת השנייה שנבהלה 

וכך במקום להמשיך להתבונן על הבלבולים הפכתי ברגעים מסוימים להיות שתי הדמויות, 

 במקום לאחות את הפצעים, העמקתי את הפיצולים. לרגעים הייתי הקורבן, הנתקפת, באחרים התוקפת, לרגעים הייתי הנאנסת, באחרים כופה את עצמי, חייבת, אונסת.  הייתי האוזקת, הסוהרת וגם המשחררת, עורכת הדין וגם השופטת. והטרגדיה הגדולה בעלילה, שלא היה לי מושג שזה מה שקרה לא ראיתי שזה מה שאני עושה. מנגנון ההגנה נשאר, האסטרטגיה השתנתה שמרתי על עצמי, למרות שלא היה ממה, לא באמת היתה סכנה, זעקתי, נלחמתי במקום להימנע.
 ליקום יש חוקים ברורים, לא עובדות עליו מניפולציות, הוא לא מזהה זיופים ושקרים.  

הוא מגיב באופן מיידי לאנרגיה ממנה אנחנו באים פחד מביא פחד, מלחמה מביאה מלחמה,

 אהבה מביאה אהבה. למזלי הרבה שנים עשיתי עבודה יסודית, מעמיקה וטובה,

 בכל פעם שהתפתיתי להאשים ביקשתי לראות מקומות בהם אני עוצמת עיניים ויוצרת שטחים מתים. זה לא היה קל, כי כשנמצאים באזור עוורון לא רואים, הכל נראה חשוך ומבולבל. ויחד עם זאת, היה לי על מה לסמוך מבפנים ידעתי שהשמש זורחת תמיד, גם כשיש עננים, מה שאפשר לי לחפש את התשובות בתוכי, לצלול לעומקים חדשים. 

**************************** 

בזמן האחרון אני מרגישה שאין לי אויר, שהאנרגיה תקועה

 ביקשתי לראות מקומות בהם אני עוצרת את התנועה. יוצרת סיפורים, מאמינה בהם וחיה כאילו הם אמיתיים, ביקשתי לראות במקום להאמין. לקח לי זמן לראות ולהבין שהמלחמה אליה יצאתי בשנה האחרונה הזכירה והפעילה מנגנונים, לחצה על כפתורים. הזכירה מחשבות, אמונות, הרגלים, דפוסים ישנים  שכבר מזמן לא רלוונטיים אבל מסתבר שעדין מנהלים לי את החיים מבפנים, שעדיין פועלים. התפתיתי להאמין בהם יותר ויותר ולחיות אותם כאילו הם אמיתיים. 

 למזלי ולשמחתי, הידע הוא עוגן עבורי, אז הזכרתי לעצמי שאנחנו באים לעולם כדי ללמוד שיעור מרכזי וכמו בספירלה אנחנו פוגשים אותו שוב ושוב בכל פעם ממקומות שונים. השיעור לא משתנה, הוא משנה צורות ופנים. יכולתי לסמוך על הידיעה, שגם כשאני מאמינה, אני לא באמת אותה ילדה ועדיין, הם פעלו עליי חזק מבפנים. החרדות שיצרו בעבר דריכות, התחלפו בניתוקים. ביקשתי לדעת, לראות, שאלתי שאלות, חיפשתי תשובות לקח לי זמן לזהות שאני ממשיכה לתחזק אמונות, שהגעתי למסקנות שאני חיה אותן כאילו הן נכונות. לקח לי זמן להבין שבמקום שלום בתוכי, יצרתי פיצולים. שחיות בי שתיים, זאת שמונעת מהמיינד, שמאמינה שיש סכנה וזקוקה להגנה והשנייה האמיתית חכמה, ערה, יודעת, רואה את זאת שמאמינה שיש סכנה, מתחזקת סיפור, מחשבה, אמונה ישנה, וחיה כאילו זאת האמת, היחידה הנכונה. הסתובבתי בעולם מבולבלת, עין אחת פקוחה והשנייה עצומה. 

לא תמיד מזהה מתי אני עיוורת, מפחדת, מרדימה, מנתקת מגע, מפחדת להיפגע, חיה בתוך מציאות בדויה ומתי אני בתוך החיים, ערה, רואה 

********************* 

בשנה האחרונה אני משתדלת לקום לראות את הזריחה ובזמן שהשמש עולה להניח תפילה.

 אני מתפללת להקיף את עצמי באנשים ערים, שחקני נשמה שיגידו לי אמת כשהם רואים בלבולים, שיגידו לי שאני חיה סיפור במקום לחיות את החיים. שלא ישמרו על עצמם אם אכעס או אאשים שיגידו אמת גם כשהיא קשה.

 שנים אני מבקשת להיות ככה, עבור אחרים לא לשמור על עצמי כשאני רואה שהם מפעילים מניפולציות, מתמרנים, מתחזקים סיפורים, כשהם מאמינים שהם חסרים. 
בטעות התרגלנו להאמין שעדיף לשתוק, להעמיד פנים כאילו אנחנו לא רואים לשמור על עצמנו, להימנע מהאמת, למדנו לשקר, למרוח חיוך על הפנים, להיות צבועים. סיפרנו לעצמנו שככה מתנהגים אנשים נחמדים, מכובדים, בעלי ערכים, מנומסים. בטעות האמנו שלא מותאם לומר את כל האמת בפנים.

פעם גם אני שיחקתי במגרש הזה, אני מכירה היטב את הכללים וגם את המחירים והם קשים. 

כבר מזמן בחרתי לשנות את החוקים, להגיד כשאני מזהה עיוותים, לומר אמת כשאני רואה שאנשים מפעילים מניפולציות ומשתמשים באחרים כי הם מאמינים שהם חייבים.

 בשנה האחרונה, שיחקתי בלי לשים לב בשני המגרשים.

 למזלי ולשמחתי, תפילותיי נענו, הקפתי את עצמי עם השנים באנשים ערים, רואים לא שומרים על עצמם, לא שותקים, מדברים. 

סיפור החיים שלי, על נרקסיזם, יחסים מתעללים, על CPTSD על "אונס רגשי" על "מגפה השקטה"  שנכתב בשנה האחרונה  נכתב מתוך ערות, בהירות וחכמה, הילדה שבתוכי קיבלה במה, מצד אחד היה לה תוקף, זעקתי את שתיקתה, יצאתי להגנתה  מצד שני, נבהלתי ושוב הסקתי מסקנה וחייתי אותה כאילו היא נכונה. הילדה שבי כרתה איתי ברית. מעתה ועד עולם לא יקום האדם שיטיל בי ספק, שיגיד שאני לא טובה  ואם זה יקרה, נשבעתי בתוכי, הבטחתי לילדה  אני אשתיק, אכעס, אזעק, אצא למלחמה. ואם זה לא יעזור, אשתבלל, אסתגר, אפרוש, אעלם, אנתק מגע מהסכנה.

 וכך מבלי מישים, חזרתי לתחזק בדיוק את אותה אמונה, את אותה הנחת יסוד שגויה חזרתי להיות דרוכה, כאילו אני במלחמה רק שהפעם לא היו אויבים חיצוניים, אני הפכתי להיות גם האויבת וגם שומרת הראש. קול אחד בתוכי יודע שאין באמת סכנה וקול אחר נעמד על רגליים אחוריות  דרוך,  מוכן למלחמה. במקום להישיר מבט למחשבות, לראות, לשאול שאלות  לקלוט שהסקתי מסקנות שמפריעות לי לחיות. המשכתי לחיות ולהחיות בדיוק את אותן המחשבות, התחוללה מלחמה בתוכי בין זאת שמבקשת להקשיב, לחיות בתוך החיים כפי שהם מתרחשים לבין זאת שנבהלת ומתפתה להאמין למחשבה, שמתחזקת אמונה ישנה וחיה אותה כאילו היא נכונה.

למזלי ולשמחתי אנשים חכמים ויקרים לא נפלו בפח (שטמנתי לעצמי) הם ראו, הרימו דגל אדום ועצרו אותי בחריקת בלמים. הם ידעו מה קורה כשממשיכים לנוע באזורי עוורון בביטחון.

 זה היה קשה,  מצד אחד ביקשתי שיגידו מצד שני כעסתי כשדיברו. 

 הם הציבו מראה, לא שופטת, לא מאשימה אבל אני כל כך נבהלתי, שבמקום לעמוד שקטה ולראות אותי דרכה, יצאתי למלחמות. כשלא עזרו המלחמות מצאתי את עצמי משתבללת, נסגרת, מתרחקת, מרחיקה, פורשת. במקום לפגוש אותי דרכם האמנתי לרגעים, בטעות שהם אויבים אבל הם, באים מאהבה, הם לא נבהלים כשאני מבוהלת הם נשארים קרובים, אוהבים,  קוראים לי, עדים, מדברים  מקשיבים למה שהאהבה מבקשת ומצייתים.

לרגעים כשראו שאני מתעקשת הם שאלו בעדינות מה אני מבקשת?

 אני מודה להם, לעצמי, לאלוהים שברגעים כאלה עם כמה שאני נבהלת ומבולבלת  אני לא עוצרת, אז ביקשתי שישארו ערים, רואים, יציבים שידברו אמת כשהם מזהים שאני נעה בשטחים עוורים. 

זה היה קשה,  להם ולי כי פעלו שם בעוצמה שני כוחות מנוגדים אחד שביקש לראות והשני שהתנגד 

ואני ביקשתי מהם להמשיך, להרעיד, לטלטל, לערער.

גם כשפחדתי נורא, יכולתי לסמוך על הידיעה שרק כשלוחות טקטוניים זזים ויוצרים סדקים מתרחשים שינויים מהותיים. ידעתי שאם כמה שקשה לי להישאר יציבה כשהאדמה רועדת והכל מאיים להתפרק ולהישבר, בלתי אפשרי לוותר.

  וכך תקופה

 הם מדברים אל החכמה העמוקה, אל האהבה שבי, אל הנשמה

 ואני בוכה, כואבת, מתוסכלת, נזעקת, מפחדת, מבוהלת,

 רועדת כולי, מתערערת, כועסת אבל נשארת

 ומבקשת שישארו שם איתי ממקום אמיתי, שלא יבהלו כשאני כל כך מפחדת.

 זה דורש ענווה, פשטות, ציות.

 הייתי צריכה לשמוע שוב ושוב שמראה  לא שופטת ולא מאשימה שאם אני מסכימה לראות, היא מאפשרת לי לראות דרכה את זאת שיצרה שטחים מתים את זאת שעשתה פיצולים שהיתה בניתוקים וגם את זאת החכמה, שמבקשת לגדול להיות שלמה.

 ביקשתע לראות, יש רגעים בהם  המראה מתמלאת באדים ונהיית מטושטשת. 

אני לא רואה כלום, אני נבהלת, ממהרת, לא מקשיבה לקצב, לא נזהרת מתעקשת לראות דרך המראה המעורפלת. הגוף מדבר בעוצמה מבקש סבלנות, האטה,  לסמוך על החכמה.

 מתוך השקט, ההאטה, מתבהרת התמונה. מתפנה מקום לכאב שמופיע בעוצמה

 ומתוכו נשמע קול שאומר: "את תקועה, תקומי, תייצרי תנועה" 

אני מנסה לקום, הגוף לא משתף איתי פעולה

  תסכימי הוא אומר לראות שיש מקומות בהם נדמה לך שאת תקועה תקשיבי לקול שמהדהד את המחשבה המפחידה תדעי שמדברת עכשיו מיכל הילדה ששוב שומעת שהיא לא טובה 

תתקרבי אליה, תחבקי, תהיי עדינה

 ששששש תערסלי אותה בשקט,

 תהיי רכה תגידי לה שזאת רק מחשבה שמספרת שכשאת ככה את לא מביאה לידי ביטוי את האהבה 

שששששש תנגבי לה את הדמעות

 אולי תבכי איתה 

תזכירי לך ולה שהמחשבה הזאת נכונה רק במידה בה את מאמינה וחיה אותה כאילו היא נכונה תחבקי אותה לחיקך, 

תעשי שלום בתוכך 

תדעי שהנשמה שלך מדברת אלייך דרך גופך

 כשנדמה לך שאת תקועה תרפי

 כשהגוף מדבר תעצרי

 רק ככה תדעי, תיזכרי, תראי תזכרי 

שזאת שיצאה למלחמה היא זאת שהסיקה מסקנה 

תסכימי להפר את הברית שכרתת עם עצמך ואם לרגע תתבלבלי, תעצרי

 תבקשי להתקרב, תישארי עד שתראי 

תישירי מבט למחשבות, תשאלי שאלות, תישארי עד שתמצאי תשובות

 תראי איך מסקנות שהסקת צובעות לך את החיים ומפריעות לך לחיות

 תדעי שמותר לך להיבהל, להתבלבל אבל את מבקשת לא להינעל

 תזכרי שבדיוק איפה שיש פחד, שם נמצאים החיים 

תיישירי מבט, תיראי, אם יופיע פחד תפחדי, תישארי קרובה, 

תבואי לעצמך ברוך ואהבה תיזכרי שזאת את שהאמינה ונלחמה כדי להוכיח שהיא טובה. 

תודי לעצמך על שאת שחקנית נשמה על שאת לא עוצרת,

 על שאת מבקשת אמת על שאת לא שותקת ולא מוותרת

על שלמרות מה שמקובל, לפעמים את לא נחמדה 

תפרי דפוסים, תפרצי גבולות של עצמך, של החברה, שלמדת בבית מההורים

 ואם יכעסו? אז יכעסו 

ואם יתאכזבו? ישתיקו? ירחיקו?

 תישארי קרובה

 ואם יאמינו שירדת מהפסים? ויסבירו שלא הגיוני שעם עבר מפואר של קריירה כמו שלך עם תעודות, ותארים את עושה דברים כל כך מטורפים

ויוסיפו, שייתכן שהשתגעת ושהם ממש מודאגים,  ואולי גם ישתמשו במשפטים כמו במקום להתקדם ולהצליח בחיים (כמו שהם מצליחים) תראי איפה את?

 לאן הגעת?

 לרגעים ההרגל שמאמין להם ישמע, יכעס, ויבהל לפעמים אתבלבל, אסביר, אוכיח, אתנצל

 לפעמים אראה ששוב האמנתי למחשבה ואז אתייאש מנסינות אבודים להסביר שאני כבר הצלחתי.  שכל מה שמפחיד אותם אני מגשימה 

שאת מה שהם לא העזו לאתגר ולפרק, 

אני מסכימה 

שאת כל המשקל שהם נשאו שנים והעבירו אליי אני משילה

 שנדמה לי שאני חיה במלואי יותר משהם אי פעם היו, 

אולי אפילו יותר מהשושלת כולה.