כפי שהוא נברא, כפי שהיא נוצרה

הוא יכול לשכוח שהוא אוהב, להיבהל, להתבלבל היא יכולה להאמין שהיא חייבת לברוח שמסוכן לה להישאר הוא יכול לרצות להעניש, להכאיב תום הלב שלה יפגע היא תמצא את עצמה נחבטת אל הסלע המומה היא תביט בו בשקט, בכאב  במבט אוהב לא כי היא טיפשה או חלשה להפך,היא מחוברת יודעת אותו וגם את אותה היא תעמוד מולו שקטה כשהוא יביט בעיניים שלה הוא יזכר וידע. ומה אם היא תתבלבל או תיבהל בעצמה?

היא תצא אל הטבע למדבר, לראות את הפריחה, את הזריחה היא תתחבר תחזור לעצמה, תיזכר בפלא שהוא, באור שהיא כפי שהוא נברא, כפי שהיא נוצרה ואז כשהיא תביט לו בעיניים היא תראה את הברק את האור שנדלק היא תחייך ותדע שהוא נזכר שלרגע הוא ידע וכן, אולי הוא יתבלבל שוב וישכח בעוד דקה אבל היא תהיה שם להזכיר לו ולה ואם הוא לא יזכר? זה לא עניינה. אני יודעת שזה נשמע אווילי לשכל הישר אולי אפילו מטורף אבל אחריי שניסינו את כל השאר מה נותר? מה עוד אפשר? לסמוך על עצמינו? או על הטבע כפי שהוא נוצר?
מה את בוחרת? להתמסר לתנועה ולחגוג את האהבה? או לשמור על עצמךו לחיות במלחמה? יש דרך, היא כל כך יפה הנשמה שלך מבקשת?אל תהססי תקשיבי לה