להיות ילד מועדף

הבת המהממת שלי (בת 24) שאלה אותי לפני כמה ימים בעקבות שיחה שהיתה לה עם חברות שלה מי הילד שהמועדף? צחקתי... זאת שיחה של שנים שהיא מנהלת עם עצמה, לשמחתי בשנים האחרונות גם איתי.

אז אני יודעת שהיא כבר קצת פחות מאמינה לאמונה איתה גדלה.

שכבר אפשר לדבר על זה בקול ואפילו בהלצה.

השיחה הזאת הלכה איתי והתחדדה לאחר פטירתה של אמי.

פתאום היתה לי הארה

שכשיש להורה ילד מועדף זה אומר שיש תנאים

שההורה צריך לקבל אישורים על עצמו דרך הילד שלו

איזה משקל זה מניח על כתפיים של ילד שמאמין שהוא חייב לספק את הסחורה

ומה קורה כשהוא מפסיק?

מה קורה ביחסים שלו עם ההורים?

ביחסים שלו עם העולם?

ביחסים שלו עם עצמו? 

האם הוא עדיין נשאר מועדף?

האם פתאום אחד האחים תופסים את המקום הנערץ?

כיועצת, כמטפלת, כמי שאני היום בזכות הילדה המועדפת שויתרה על המקום

אני יותר ויותר מבינה ועושה אבחנה מתי הורים שולחים ילד לטיפול

כי באמת הם רואים אותו, את הצרכים שלו ל

רוב זה הורים שבעצמם מטופלים ומסכימים לפגוש את עצמם

לעומת הורים ששולחים ילדים לטיפול בתקווה שהמטפל יתקן אותם,

כדי שההורים לא יהיו מופעלים כשהילדים לוחצים להם על המקומות 

הכי עדינים, רגישים, כואבים

מהצד של היועצת אני יודעת להגיד שלרוב הסוג הזה של ההורים זה הורים מתערבים, תוקפנים,
נמצאים במרכז העניינים, בועד הכיתה, בהנהגת ההורים הם יעשו הכל כדי לשלוט ולמנוע מעצמם לפגוש חוסר אונים.

כאשר ילד של הורה כזה מגיע לטיפול

הוא לומד שהוא בעיה, לא רק שהיא לא נפתרת לרוב היא גדלה

הוא חי עם רגשות אשמה, לפעמים גם ההורים מאשימים

ואומרים  אמירות כמו "אני משלם כל כך הרבה, איך זה שיש אתך כל כך הרבה בעיות"

ההורים רואים את עצמם, הילד חי בדיסוננס

ההורה דואג לי, מטפל, מתערב, מתקשר כל יומיים למורה, למנהל

ומצד שני האינסטינקטים שלו בריאים אבל הוא לא יכול לסמוך עליהם

וכך הוא גדל להיות הורה חרד, מאוים, לא סומך על העולם.

יש לנו תפקיד ואחריות כמטפלים 

נדרשת מאיתנו יושרה ומקצועיות לשים לב להבדלים

לומר להורים את הדברים 

ולא לשתף פעולה עם דפוסים שעושים נזקים