מזגן על חום, טראומה, פלשבקים, שחזור, מקום לכאב וריפוי.....

סבתא שלי היתה ניצולת שואה. סבתא היתה דמות משמעותית בחיים שלי, אפשר לומר שבמידה כזאת או אחרת היא גידלה אותי. כשהייתי עם סבתא הרגשתי אהובה, מוגנת בטוחה. הייתי כל עולמה. היא שמחה בי, ראתה בי את פלא העולם. הייתי חשובה לה, היא אהבה אותי בלי תנאים. אני דומה לה בהרבה מובנים. לסבא וסבתא היתה דירת שני חדרים, זה לא הפריע להם לארח בכל יום שבת את כל המשפחה. בכל יום חמישי סבא היה נוסע באוטובוסים לצרכניה של אגד וקונה לכל אחת מהנכדות את הממתקים והמאכלים המיוחדים שהיא אוהבת (אולי זאת הסיבה שאני מכורה למתוקים..) כשהייתי בערך בת חמש, באחת השבתות,  אחריי שסיימנו לאכול (אני מניחה ששיגעתי את כולם כילדה עם הפרעות קשב וריכוז וקשיי ויסות) סבא הכין קפה (אני מריחה גם עכשיו אחריי כמעט חמישים שנים את ניחוח הפרקולטור העדין) סבתא, במקום לשבת עם כולם, לקחה אותי לגן המשחקים. אני זוכרת שהתנדנדתי על אחת הנדנדות ופתאום שמעתי סירנה של אמבולנס וראיתי התקהלות. סבתא איבדה את ההכרה, מסתבר שהיא נעקצה מדבורה. היא היתה אלרגית אבל היא לא ידעה, זאת היתה הפעם הראשונה שהיא נעקצה. כשהתקרבתי, היא פקחה עיניים וביקשה שיקחו אותנו הביתה (אותי ואותה) היא שמרה עליי בשארית כוחה. הייתי קטנה, לא ממש הבנתי מה קרה, אבל אני זוכרת את החוויה. הקשיבו לה, היא התעקשה, לקחו אותנו הביתה, השכיבו את סבתא במיטה וטיפלו בה. אני זוכרת שנורא דאגתי לה, ניסו להרחיק אותי אבל אני התעקשתי להישאר לידה. היא היתה בהכרה מעורפלת, נפוחה כולה. אני לא זוכרת הרבה אבל אני יכולה לשמוע אותה צועקת לסבא "יצחק תפתח חלון ותכבה את המזגן אני נחנקת".  טיפלו בסבתא, היא התאוששה, דבר אחד נשאר אצלה מאז ומסתבר שגם אצלי, חלון פתוח גם כשקר ומזגן לא דולק על חימום לעולם. אתמול היתה לי חוויה מרפאת, שקשורה למזגנים. היא העלתה את הזיכרון הזה, לכאורה תמים. אבל פתאום הבנתי כמה הוא השפיע לי על החיים. אני לא יכולה לסבול מזגן על חום, כשיש מזגן על חום אני יוצאת מויסות ונככנסת למצוקה.
אני בת 52 עוד מעט, כל מי שמכיר אותי או הכיר אי פעם יודע שכשמיכל בסביבה בחורף, צריך תנורים, שמיכות, מעילים, שכבות כי אין אפשרות להדליק על חום את המזגנים. היו לי עם זה כל מיני חוויות בחיים, לא פעם הרגשתי לא נעים, לפעמים אנשים היו כועסים, הייתי קופצת מאושר כשהיו סביבי אנשים נוספים שלא סובלים מזגנים מחממים, בבית זה הכניס לא פעם מתחים. בחודש האחרון היו לי שתי חוויות משנות חיים. הראשונה היתה כשחוויתי עלבון עמוק והשפלה (רגשות שאני כבר מזמן לא מכירה) כשננזפתי על כך שכיביתי מזגן בישיבה, שלא התחשבתי באחרים, שבגללי אנשים היו צריכים לשבת על הישיבה עם מעילים. (וכן... היתה אחת כזאת בחדר, רק אחת שלקחה מעיל וגם ביקשתי ממנה סליחה והיא אמרה שזה בסדר, שהיא מבינה ושאם יהיה לה קר היא תדליק את התנור שנמצא לידה). חוויה לכאורה פעוטה, אבל היא נחוותה כעוצמתית וקשה . מי שנפגעה שם היתה מיכל הילדה השקופה, שלא רואים אותה, את הצרכים שלה, ששולטים בה, ששופטים אותה, שמבקרים ללא הפסקה, שמרוקנים אותה מעצמה, שקוראים לה אגואיסטית כשהיא מבקשת משהו לעצמה, שצריכה להוכיח לעולם שיש הצדקה לקיומה. החוויה השנייה התרחשה אתמול, בקבוצת הפרקטיקום בשילוב. היה יום קר במיוחד, ישבנו בתוך חלל גדול בכיתה, היה קפוא (אפילו לי). לא היו סוללות לשלט של המזגן, ליאת (המנחה המהממת שלנו) ירדה לכיתה אחרת, הביאה שלט, הדליקה את המזגן והחזירה את השלט לכיתה בקומה התחתונה. כמובן שהיתה לה כוונה טובה. המזגן חימם, בשלב מסוים התחלתי להרגיש מצוקה, הדופק עלה, הנשימה התקצרה, התחלה של התקף חרדה. קמתי לכבות את המזגן, ידעתי שאני בסביבה אוהבת ובטוחה, שלא יגידו לי מילה. אבל לא היה שלט. עמדתי ליד החלון הפתוח (ראיתי מבטים אוהבים שאומרים זה בסדר, אנחנו אתך, רואות, מבינות, מקבלות, לא שופטות, המון עיניים טובות ועוטפות). חיכיתי להפסקה, לחפש שלט. ליאת (המורה) ראתה ואמרה, הכל בסדר, תשבו לאכול, אני אדאג למזגן. בלי מילים שמעתי את הכוונה, אני אדאג למיכל. הרגשתי לא נח, אני לא רגילה שרואים אותי ודואגים לי. בדרך כלל זאת אני שדואגת לכולם ורואה. ירדתי לשירותים וראיתי את ליאת מתרוצצת בכל מרכז שילוב, השעה היתה 19:00 הכיתות היו נעולות, לא היה שלט ולא היה מאיפה להביא סוללות. ליאת עלתה בחזרה לכיתה, במבט מתנצל. הבנות כולן ביחד איתה פתחו חלונות, דלתות. ראיתי את האכפתיות והאהבה. המזגן עוד דלק אבל אני יכולתי לנשום ליאת לא ויתרה, היא יצאה וחזרה עם סוללות, היא כיבתה את המזגן ונתנה לי את השלט (או בעצם את השליטה). לכאורה חוויה קטנה, אבל כל כך מרפאת ומעצימה. כל התורה של פסיכותרפיה גוף-נפש-רוח מבוססת מיינדפולנס על רגל אחת. תודה רבה ללליאת ולכל מהחברות שלי שהיו שם ברגישות, בעדינות, בענווה.