מפגשים מרגשים עם ילדים מפונים

 תמיד אהבתי ילדים, הם מזכירים לי תום לב, שובבות, שמחת חיים כשפגשתי אותם לראשונה לפני שנה הלב שלי התכווץ מכאב. זאת היתה הפעם הראשונה בחיים שראיתי ילדים עם עיניים כבויות, ילדים עצובים, אבודים, לא מחייכים. אני פוגשת אותם  גם השנה.  הם עדיין מפונים, אבל משהו השנה השתנה. הם עדיין גרים בדירות שכורות ובמלונות, יש ילדים שעברו בשנה הזאת כבר יותר מעשר פעמים דירות, עשר פעמים של התחלות חדשות. הם עדיין בתוך מציאות לא הגיונית, לא נתפסת, הזויה. חזרתי לפגוש אותם מיד כשהפסקת האש הוכרזה, מצד אחד התרגשתי ושמחתי מצד שני חששתי, המציאות מאז הפעם האחרונה שפגשתי אותם נהייתה יותר מורכבת וקשה  ידעתי שאני הולכת לפגוש ילדים שהבתים שלהם נפגעו מטילים, ילדים שאבא שלהם כבר למעלה משנה במילואים, שיש להם אחים או קרובי משפחה שנהרגו, נפצעו או עדיין נלחמים שהם חשופים לתכנים שילדים לא אמורים. ידעתי שיש כיתות בהן לומדים ילדים דתיים, חילוניים, ילדי צד"ל, ילדים  עם צרכים מיוחדים. 

ברגע שפגשתי אותם התחלתי לבכות, לידם. 

ביקשתי מהם סליחה, שהם עדיין כאן. אמרתי להם שהדמעות שלי הם דמעות של עצב וכאב אבל גם דמעות של התרגשות ושמחה וגם אמרתי להם תודה. שיתפתי אותם בכל שאני מתרגשת כשאני מסתכלת עליהם ורואה בעיניים שלהם ברק, שהאור שלפני שנה כבה, בחזרה נדלק. 

ולא הם לא מנותקים וכן הם מפחדים מאוד, הם דרוכים, הם קופצים מכל רעש, הם מתגעגעים לבית, למשפחה, לארוחות שישי, לאוכל ביתי, לחוגים, לחדר שלהם, לפרטיות, לחברים, למשחקים, לבעלי החיים, לחיים שהיו להם עד הרגע שדפקו על דלת ביתם חיילים ואמרו להם לארוז ולעזוב, ומאותו רגע הם בסטטוס מפונים. הם בוכים כשהם מספרים על הבית שנפגע מטילים, על הכלב או החתול שנשארו מאחור. הם דואגים להורים שנוסעים לעבוד באזורים שנפגעים מטילים. 

באותה נשימה הם מספרים על חוויות מבית המלון, מחדר האוכל, מהבריכה, מהמשחקים בלובי, מהמסיבות במועדון הם עושים תחרות מי עבר יותר בתים, מי מכיר בארץ יותר אזורים, מי הכיר יותר חברים. אמרתי להם תודה שהם זוכרים ומזכירים שגם כשהמציאות לא הגיונית וגם ברגעים קשים כשהם כועסים, מפחדים, עצובים, מתגעגעים, מרגישים בודדים,  הם זוכרים לראות את הדברים היפים, הם שומרים על לב פתוח, על שובבות, על אנושיות ועל שמחת חיים

. אני חושבת  שמשהו השתנה בתפיסת המציאות, בפרופורציות, בסדרי העדיפות. יש ימים שנדמה לי שהגעתי לבית משוגעים, שכולם "איבדו את זה" וירדו מהפסים ויחד עם זאת,  משהו יותר מחובר, גמיש, אנושי, רגיש.  לא פעם אני רואה ילדים יושבים לבד, עצובים וילדים (שלא מכירים אותם) מרגישים אותם, ניגשים, מניחים יד, פשוט מתיישבים בלי מילים ליד.  ילדים מספרים על חוויות פוגעניות שחוו בבתי הספר הקודמים  (הצקות, חרמות, אלימות, פוגענות, בריונות) ועל כך שמשהו במצב החדש שינה את תפיסת המציאות ונתן הזדמנות  כשאני שואלת ילדים מפונים מה זה בעיניהם ילדים "מקובלים" הם עונים שילדים מקובלים הם כאלה שאכפת להם מאחרים, מתחשבים, מובילים, רוצים שיהיה טוב, במילים אחרות מנהיגים חיוביים.
אני זוכרת שאחד הדברים המטלטלים שפגשתי כיועצת (בחיים שלפני המלחמה, בבתי הספר ה"רגילים") והשאיר אותי פעורת פה ובלי מילים, היו הרגעים בהם שאלתי  ילדים איך הם תופסים ילדים "מקובלים" והם היו מתארים את  הבריונים, המקטינים, המחליטים על אחרים, המנהיגים השליליים כמקובלים. אני מברכת על הזכות לעשות את המעט לתת חיבוק, יד מלטפת, שתיקה עוטפת, מבט.