נשימה

התעוררתי הלילה עם דפיקות לב ובהלה איומה

סוג של פחד מוות, חרדה קיומית, קוצר נשימה

הרגשתי אותי בחווית הלידה

נולדתי עם חבל הטבור כרוך סביב הצוואר

טבעתי ברחם, לא הגיע למח מספיק חמצן, נולדתי כחולה. 

הרופאים אמרו שאם אשרוד, ישאר נזק מוחי רציני או מזערי

 אמא היתה סביבי ללא הפסקה, היא חשבה בשבילי, 

דיברה בשבילי, גוננה עליי, האמנתי שלידה 

אני מוגנת, שמורה, עטופה

כשהיא לא היתה באזור הייתי בחרדה 

לא יצאתי לטיולים, לא הלכתי לצופים, 

לא יצאתי כמעט לחברים

הם היו באים אליי, יושבים עם אמא שעות

מספרים לה את כל הסודות

התחתנתי, עברתי דירה, אמא עברה לגור מולי 

עדיין האמנתי שאני ברת מזל

בגיל 30 הבנתי  שחבל הטבור עדיין לא נותק

הוא מחובר לאמא, מונח לי על הצוואר מהודק

 ולקחת נשימה אמא היתה בטוחה שהיא בסכנה קיומית איומה

והכריזה מלחמה שקטה ואלימה, לא כי היא היתה אשה רעה

מאז שאמא נפטרה חוויתי מספר פעמים

אותי ברחם, מוגנת, מוזנת, בטוחה

וגם חוויתי את אמא 

בחוויה מיטיבה

אני חושבת שהפרידה של אמא מהגוף

שיחררה את שתינו 

אותי ואותה

סוף סוף היא נושמת 

ואני מרגישה חופשיה