פרק 1 - אונס רגשי

הייתי ילדה בת עשר כשהתעוררתי למציאות חדשה. אני זוכרת שאת הרגע בו אמא הושיבה אותנו בסלון וסיפרה שאבא עזב. לא שאלתי שאלות, הבנתי איך אמורה להתנהג ילדה טובה, בוגרת, מתחשבת, חכמה, מקסימה. הבנתי את כללי המשחק, ניתקתי רגשות כדי שלאמא לא יכאב. תפסתי את הצד שלה, מאותו רגע, מבחינתי אבא לא היה קיים, כל כך רציתי שהיא תאהב, שהיא תדע שאני מתחשבת בה. ככל שהיא היתה יותר עצבנית, ומרוחקת כך התאמצתי להיות ילדה טובה.  לא עניין אותה מה שלומי, מה אני מרגישה או מה אני צריכה, האמת, שגם לא עניין אותי, רק רציתי את אהבתה. היא היתה מכורה לקריירה, להצלחה, לטפח,לתחזק, להדק את הדמות שלה והתפקיד שלי היה להעריץ אותה. לקח לי שנים להבין שאמהות אף פעם לא הייתה משהו טבעי בשבילה. מעצם העובדה שנולדתי, היא הקריבה את עצמה. הלידה שלי היתה קשה, לידה ראשונה, נולדתי עם חבל הטבור כרוך סביב הצוואר, הייתי במצוקה, בסכנת חיים שהפגישה אותה עם רגשות עוצמתיים כפי שמעולם לא פגשה, פחד, כאב, חוסר אונים והרגש המאיים מכל - היא התאהבה. היא ראתה בי מלאך ש"יציל" אותה מעולם מנוכר, מהמרחק שחשה עם אבא שלי שהיה אז בעלה, מהוריה, מגברים, מעצמה. יצור מתוק שימלא את צרכיה, היא רצתה לאהוב, אבל אהבה בשבילה היא פגיעות שמביאה לנטישה. היא לא תהיה חסרת אונים וחלשה, כך החליטה כבר מזמן, עוד הרבה לפניי שהגעתי לאויר העולם וכשנולדתי התחושה התגברה, מצד אחד היא אהבה, מצד שני הייתי מסוכנת עבורה, יצור קטן, שברירי ומתוק שתלוי בה, שלוקח לה את החופש, שגונב את ליבה. אין לי מושג באיזה שלב נכרתה הברית שאמרה (באופן לא מודע) "אני אמה, היא שייכת לי וזה אומר שיש לי זכות לדרוש ממנה לאהוב אותי כמו שאני רוצה". ומה איתי? תינוקת שזקוקה לחיבור, חיבוק והכלה וגם ללמוד את עצמה, את העולם בדרכה. אבל זה רק עיצבן אותה, כל התמימות הזאת, הפשטות, מבחינתה זה לאבד שליטה. אז היא כעסה. היא שמה גבולות, פלשה אל ההילה הרגישה שלי והשתלטה לי על התודעה. ואני, שכל כך הערצתי אותה האמנתי לה, האמנתי לכל מילה. האמנתי שאני לא יכולה בלעדיה, שאני זקוקה לה, שאני בסכנה ושהיא היחידה שיכולה להציל אותי (אפילו לא ידעתי ממה), גדלתי להיות גוף ריק מתודעה. ידעתי מה אני אמורה לחשוב, מה מותר לי לבקש, מה אני צריכה לרצות. היא שלטה בי בשלט רחוק. היא היתה פתיינית מעולה, החברים שלי, היו החברים שלה. לא היו לי חיים משלי, הייתי צל שחי בצילה. היו לה התקפי הזעם, תמיד הם היו מוצדקים ואני הייתי אשמה. אולי באמת היו פרורים על השטיח או צעצועים לא במקום, אבל מאחורי התירוץ הצדקני היה מסר ברור, אני הקרבתי את חיי למענך, את צריכה להחזיר, אם לא, את כפוית טובה. מה שהיא רצתה ממני באמת זה כניעות מוחלטת ותלות. שאראה  בה יצור עליון הצודק תמיד, שמותר לו לקחת ממני כל מה שרוצה ושאם לא ארצה אותה אפילו קצת אהיה בסכנה של נידוי, שבירה רגשית ואלימות לא מרוסנת וקשה. כמובן שלא כך ראיתי את התמונה. מבחינתי היתה לי אמא מדהימה. לא ידעתי אז את מה שאני יודעת עכשיו, לא הבנתי שהקרבתי את עצמי בשבילה, שהייתי ילדה המסתפקת בפירורי ההורות שהיא זרקה. היא היתה אלופה בלהסדיר את מערכת היחסים ביני ובינה ומשהו בה נרגע, היא ידעה באופן טבעי איך לעשות את זה, שליטה, הקטנה אלימות, ומניפולציה תמידית. את הברית עם השטן היא כרתה כבר בגיל צעיר, כשהחליטה שהיא לעולם לא תהיה חלשה או פגיעה. היום אני יודעת שזאת תוצאה של פגיעה מינית שהיא חוותה בילדותה שהפכה אותה ל"אנסית ורוצחת" שלא שברה שום חוק כתוב. החיים היו טובים, וכל יום היה רק עוד יום שעבר ב"ממלכת גן -העדן" של "משפחה מיוחדת במינה. אמא בתפקיד ציבורי נבחר, מגדלת שתי ילדות לבד, כריזמתית, מובילה, מנהיגה, אמא מדהימה. דמות חזקה, יציבה, אהובה שמסתירה אשה מפוחדת, חרדה, מאוימת וחלשה....

המשך בקרוב, בפרק הבא