סיפור חיים אישי 

הקדמה

אני כותבת את סיפור חיי בתוך ימים של מלחמה. אכזרית, קשה, מהנוראיות שהאנושות ידעה. אני נשאלת לא מעט למה אני בוחרת לפרסם את הסיפור שלי בפומבי ולמה דווקא עכשיו? לפני שמונה חודשים אמא נפטרה. לא מעט אנשים הרימו גבה על הבחירה שלי להפר שתיקה. היו שאמרו בעדינות, אחרים בתוקפנות ובבוטות שזה לא רגיש, שזה לא מכבד אותה, את מי שהיתה. לאחרונה אני נשאלת למה אחריי שאמא נפטרה כשאין לה אפשרות להגיב, להשמיע את קולה. אני אוהבת ששואלים אותי שאלות, במיוחד כשהן מבלבלות אותי ומערערות. אני מבקשת להתערער, אני מבקשת לראות, אני כותבת מתוך מה שאני רואה, אני יודעת שהתמונה חלקית, אני מבקשת להשלים אותה, להישאר ערה. אני כותבת את ההקדמה אחריי שכתבתי שני חלקים, מתוך הרגע הזה שמבקש להיפגש, להרפות, לראות, לומר אמת, גם כשהיא קשה ומכאיבה, גם כשאני ממש מפחדת להודות בה ולראות אותה כפי שהיא באמת ולא כפי שהייתי רוצה. אני כותבת בשבילי ומפרסמת במרחב הציבורי כי אני יודעת שהסיפור שלי הוא לא אישי, הוא לא רק שלי. הוא סיפור של כל כך הרבה א.נשים שנמצאים בתוך יחסים רעילים, מתעללים. הוא הסיפור של כל כך הרבה א.נשים שחיים בתוכם ילדים כלואים, מסתגרים, מבוישים, מרגישים אשמים, מאמינים שהם לא שווים, עוטים שיריון כדי לא להיפגע וגם כדי שלא יראו שהם ילדים רעים. הם אינם מודעים שהשרשרת שמחזיקה את השער אינה נעולה, שהם בקלות יכולים לפתוח אותה, לצאת מהשער אל חיים מלאים, להיות חופשיים. סיפור האונס הרגשי, הוא סיפורה של מדינה בה "אביה" ראש הממשלה שתפקידו להגן, לשמור, לדאוג, לקחת אחריות מלאה מתעתע באומה שלמה, מדבר מילים ריקות, מבטיח הבטחות שאין מאחוריהן כוונות. הוא פונה לפחדים הכי עמוקים, מרוקן, יוצר תלות דרך מילים חלולות, מבקש לסמוך עליו, כי הוא רואה, יודע, אחראי, מנוסה. הוא אכן אסטרטג מחונן, רק שמאחורי כל האסטרטגיות מסתתר דבר אחד בלבד, הוא עצמו, הוא דואג בגאונות שיקרה מה שהוא מאמין שהוא חייב. אין אף אחד מלבדו. הוא פתיין מעולה, הוא שוב ושוב מוליך שולל, הוא מכתיב מציאות שרואה אותו בלבד, ואנשים מתפתים ובאמת מאמינים לאותו אחד ששיקר, מעל, בגד. לזה שהביא את המדינה למצב הנוראי ביותר שאי פעם ידעה.

 גם אני האמנתי לאמא שלי. אני רואה אותי דרך אלה שעדיין לא רואים, שמאמינים, שתולים תקוות בזמן שאחרים נרצחים, נאנסים, שבויים, חטופים, נלחמים, קוברים בנים, משלמים מחירים בלתי נתפסים. אני שומעת את המילים החלולות, המפתות שמאפשרות להמשיך לשלוט. את חוסר האכפתיות, הזלזול, התשובות המשפילות. הוא לרגע לא רואה אותם, את הכאב שהוא גרם, הם מתחננים שיבוא, שיקשיב לליבם הכואב, כשהם מדברים ובוכים הוא לא מניד עפעף, הוא מביט במבט מתנשא, לועג, בז. לא מעניין אותו שאין להם בתים, שהם איבדו ילדים או הורים, שבנותיהם נאנסות, שאולי הם ילדו ילדים מזרע של מחבלים, הם שוב ושוב מתדפקים על דלת סגורה ומוצאים את עצמם מופקרים, ננטשים. והוא? ממשיך לדבר בשקט, מתיש, מקטין, מחליש, יוצר פיצולים, מחנות, מלחמה בין אחים. כל האמצעים מבחינתו כשרים. מאחורי הדמות היפה והמילים, מסתתרת מפלצת איומה, ערפד.

 ואני? כמי שגדלה עם אמא ערפדה לא מכירה יחסים אחרים ולכן כל חיי מאמינה, מתפתה ומחפשת ערפדים. אני מפרסמת למען אלה שמרגישים משהו דומה בפנים אבל עדיין לא יודעים לתת לזה מילים. שמבקשים להתחיל לבוא במגע עם עצמם דרך השיעור של יחסים מתעללים, שעדיין מתפתים להאמין לערפדים. אני כותבת לא כדי לסגור חשבון ולא מתוך נקמה. אני כותבת בלילות, במצב שהתודעה רדומה, הגוף ישן ואני האמיתית החופשיה, יודעת, רואה, ערה. הכאב שכאבתי ביום נשפך מתוכי בלילה דרך המילים בצורה בהירה. כשאני מתעוררת ליום חדש, אני מבקשת לקרוא ולהיזכר בחכמה של הנשמה, אני מבקשת שהיא תהיה עבורי זמינה כשאני שוב מתפתה ומאמינה לאנשים שמפעילים עליי מניפולציה זולה, שמחבקים ואומרים שהם אוהבים אחריי שלפני דקה איימו, הביטו בי במבט מלא רעל, רוע ושנאה, שיקרו, תימרנו, בגדו. שלעולם לא אומרים מילה טובה, שמתחזקים את התחושה שאני לא מספיק (שווה, חכמה, יפה, מצליחה) אנשים שאני לא נושמת כשאני לידם. שאני מנסה לשרוד אותם וברגע הבא הם משנים את הטקטיקה ומגלים רוך וקירבה ואני שוכחת את הכאב שכאבתי לפני דקה ושוב מתפתה. אני מפרסמת כדי שהחכמה של הלב תהיה זמינה עבורי כשאני שוכחת ועבור אנשים נוספים שמבקשים אותה. אני כותבת כי אני יודעת מי אני, אני יודעת שאני חכמה, אני יודעת מה אני שווה ולרגעים, לידם אני מרגישה כל כך טיפשה. אני רוצה לזהות מתי זה שהבטיח שיאהב לעד מכאיב לי נורא, וכשכואב לי ואני בוכה הוא תוקף, הוא לא מרפה עד שהוא רואה אותי מוטלת על האדמה וכשזה לא עובד לו יותר הוא משנה אסטרטגיה, מחבק ואומר כמה הוא אוהב, הוא מתחנן, מביט במבט מסכן ואני שכל כך צמאה לאהבה, שוב נופלת ברשתו, מאמינה שהפעם הוא יתעורר ושאני אקבל את האהבה והבטחון להם משתוקקת. אני רוצה לזכור שהמפגש שלי עם הכאב, מוציא ממני איכות של רכות, חמלה, אהבה, עדינות, ידיעה שלא אני ה"בעיה" אלא הם, אלה שמפחדים להיות מותקפים, שעוטים שיריון על ליבם, מפחדים לפגוש את כאבם, שומרים על עצמם, כולאים את האנושיות, את האור, האהבה, הרכות. אני רוצה להפסיק ללכת כפופה בזמן שהם הולכים זקוף. אני יודעת שהמפגש עם הפחד, עם הכאב סודק את השיריון, ומאפשר להירגע, לאהוב, לנשום, להגשים, להיות יצירתיים, מחוברים לשפע, חולמים.

אני רוצה להודות לכל מי שמתקשר, מגיב, שואל, כותב, לכל מי שהמילים שלי נוגעות לו בלב, שמבקש לראות דרכי. 

אני מודה לי, שמבקשת לפגוש אותי בעדינות וחמלה במקומות הכי מטלטלים ומפחידים, במקומות בהם אני מתבלבלת ומתפתה להאמין בסיפורים, להאמין לאנשים שאני אוהבת שהם רוצים את טובתי, שאכפת להם בזמן שלרגע אחד הם לא רואים אותי, שלנגד עינהם דבר אחד בלבד להשתלט עליי לרוקן אותי מעצמי. אני כותבת כדי להתעורר, לראות מתי אני באה מנזקקות, מההרגל ומתפתה ללקט פירורים ומתי אני כואבת כשאני האמיתית, החופשיה רואה את זאת שמתפתה. אני מבקשת להסיר את מסך הערפל עד שראה ואדע מה הצעד הבא. 

לגבי השאלה, למה דווקא עכשיו? אחריי שאמא נפטרה בתקופה האחרונה של חייה אמא היתה מאוד חולה. היא שקלה 38 ק"ג, היא היתה כאובה, עייפה, חלשה. ישבתי לידה, אני בת 51 נאחזת בתקווה אחרונה שנותרה ומתפללת שאם אהיה שם, אטפל בה, אבשל, אבוא לבקר, אהיה ילדה טובה, היא תראה שאני עדיין פה, שלא עזבתי אותה, שאין לה ממה לפחד, שאני נשארת נאמנה עד השנייה האחרונה, שאני מוכנה לסלוח לה, שרק תגיד לי פעם אחת מילה טובה, שארגיש את הלב שלה, שארגיש אהובה. אני ממשיכה לשתוק את הכאב בתקווה שאראה ניצוץ של אהבה בעיניים שלה אפילו לשנייה, שואלי אזכה לחיבוק ראשון בחיים, ארגיש שאני ראויה לאהבה. עד הרגע האחרון, זה לא קרה, גם לא ברגע בו ישבתי ליד אמא קצת לפניי שעצמה את עיניה ונגאלה מיסוריה. שנים שתקתי כי כשהעזתי לדבר נענשתי, הושתקתי בבוטות, וחטפתי. לפעמים נכתבת ממני הילדה פצועה שמתחננת לאהבה, לחיבוק, ילדה שמבקשת שישמרו על ליבה ונלכדת ברשת בכל פעם שזורקים לה פירורי אהבה. הכתיבה, הפרסום, התגובות מאפשרים לי בין היתר לראות את הנזקקות ולהישאר ערה. סיבה נוספת לכתיבה  היא מחיר השתיקה, השקרים,  ההסתרות, ההשתקה. השנה עזבתי את מערכת החינוך אחריי 28 שנים. בחרתי להיות יועצת חינוכית כדי לזעוק את זעקתם של הילדים שנאנסים רגשית וגם את זעקתם של ילדים שגדלו בבתים אלימים והפכו בעצמם להיות בריונים מתעללים, משפילים, מחרימים. אני זוכרת את ההלם שהיכה כשהבנתי שהם מוגדרים כילדים "מקובלים" שכולם רואים ושותקים כי הם מפחדים. נדהמתי מהעיוותים ומהמחירים משאינם נתפסים. ילדים קטנים בדכאון, בחרדות, ילדים מתאבדים ואין שם מבוגרים אחראיים. להפך נלחמים ומשתיקים את אלה שרואים ומדברים. אני מפרה שתיקה של שנים, אני לא מפחדת לדבר, אני לא מפחדת יותר. כל מחיר שאשלם הוא פחות נוראי ממחיר השתיקה. אני הילדה שצעקה ה"מלך ערום" וקראו לה משוגעת או הוזה. אני לא יודעת אם אנשים משתיקים אותי בגלל שהם מפחדים, בגלל שהם עסוקים בעצמם או בגלל שהם עוורים. אני רואה טרוף מתמשך שהולך ומחמיר. והמחיר??? מלחמה איומה, חטופים, ילדים יוצאים למסיבה נאנסים, נחטפים, נרצחים, פשעי אנושות הזויים, לא נגמרים. מחיר שמשלמים מורים בתוך מערכת שכבר מזמן אין קשר בינה לבין חינוך וערכים, מורים שהפכו להיות עבדים. במושגים של החברה אני "משלמת מחירים" על כך שאני לא עוצרת. יש שאומרים שאני אמיצה. במשפחה קוראים לי בוגדת. אנשים מאוימים מאנשים רואים. אבל אני לא מפחדת. אני לא שותקת יותר, אני לא שומרת עליי מפני מה אומרים עליי, אני זועקת, בוכה חרישית ומתפללת שעוד אנשים יראו, יתעוררו, יפרו שתיקה, יפסיקו לשמור על עצמם, יגידו אמת גם כשהיא קשה יבקשו לסדוק לבבות סגורים ולחיות את טבעם, אהבה ללא תנאים. 

פרק  ראשון  

הייתי ילדה בת עשר כשהתעוררתי למציאות חדשה. אני זוכרת את הרגע בו אמא הושיבה אותנו בסלון וסיפרה שאבא עזב. לא שאלתי שאלות, הבנתי איך אמורה להתנהג ילדה טובה, בוגרת, מתחשבת, חכמה, מקסימה. הבנתי את כללי המשחק, ניתקתי רגשות כדי שלאמא לא יכאב. תפסתי את הצד שלה, מאותו רגע, מבחינתי אבא לא היה קיים, כל כך רציתי שהיא תאהב, שהיא תדע שאני מתחשבת בה. ככל שהיא היתה יותר עצבנית, ומרוחקת כך התאמצתי להיות ילדה טובה. לא עניין אותה מה שלומי, מה אני מרגישה או מה אני צריכה, האמת, שגם לא עניין אותי, רק רציתי את אהבתה. היא היתה מכורה לקריירה, להצלחה, לטפח, לתחזק, להדק את הדמות שלה והתפקיד שלי היה להעריץ אותה. לקח לי שנים להבין שאמהות אף פעם לא הייתה משהו טבעי בשבילה. מעצם העובדה שנולדתי, היא הקריבה את עצמה. הלידה שלי היתה קשה, לידה ראשונה, נולדתי עם חבל הטבור כרוך סביב הצוואר, הייתי במצוקה, בסכנת חיים שהפגישה אותה עם רגשות עוצמתיים כפי שמעולם לא פגשה, פחד, כאב, חוסר אונים והרגש המאיים מכל - היא התאהבה. היא ראתה בי מלאך ש"יציל" אותה מעולם מנוכר, מהמרחק שחשה עם אבא שלי שהיה אז בעלה, מהוריה, מגברים, מעצמה. יצור מתוק שימלא את צרכיה, היא רצתה לאהוב, אבל אהבה בשבילה היא פגיעות שמביאה לנטישה. היא לא תהיה חסרת אונים וחלשה, כך החליטה כבר מזמן, עוד הרבה לפניי שהגעתי לאויר העולם וכשנולדתי התחושה התגברה, מצד אחד היא אהבה, מצד שני הייתי מסוכנת עבורה, יצור קטן, שברירי ומתוק שתלוי בה, שלוקח לה את החופש, שגונב את ליבה. אין לי מושג באיזה שלב נכרתה הברית שאמרה (באופן לא מודע) "אני אמה, היא שייכת לי וזה אומר שיש לי זכות לדרוש ממנה לאהוב אותי כמו שאני רוצה". ומה איתי? תינוקת שזקוקה לחיבור, חיבוק והכלה וגם ללמוד את עצמה, את העולם בדרכה. אבל זה רק עיצבן אותה, כל התמימות הזאת, הפשטות, מבחינתה זה לאבד שליטה. אז היא כעסה. היא שמה גבולות, פלשה אל ההילה הרגישה שלי והשתלטה לי על התודעה. ואני, שכל כך הערצתי אותה האמנתי לה, האמנתי לכל מילה. האמנתי שאני לא יכולה בלעדיה, שאני זקוקה לה, שאני בסכנה ושהיא היחידה שיכולה להציל אותי (אפילו לא ידעתי ממה), גדלתי להיות גוף ריק מתודעה. ידעתי מה אני אמורה לחשוב, מה מותר לי לבקש, מה אני צריכה לרצות. היא שלטה בי בשלט רחוק. היא היתה פתיינית מעולה, החברים שלי, היו החברים שלה. לא היו לי חיים משלי, הייתי צל שחי בצילה. היו לה התקפי הזעם, תמיד הם היו מוצדקים ואני הייתי אשמה. אולי באמת היו פרורים על השטיח או צעצועים לא במקום, אבל מאחורי התירוץ הצדקני היה מסר ברור, אני הקרבתי את חיי למענך, את צריכה להחזיר, אם לא, את כפוית טובה. מה שהיא רצתה ממני באמת זה כניעות מוחלטת ותלות. שאראה בה יצור עליון הצודק תמיד, שמותר לו לקחת ממני כל מה שרוצה ושאם לא ארצה אותה אפילו קצת אהיה בסכנה של נידוי, שבירה רגשית ואלימות לא מרוסנת וקשה. כמובן שלא כך ראיתי את התמונה. מבחינתי היתה לי אמא מדהימה. לא ידעתי אז את מה שאני יודעת עכשיו, לא הבנתי שהקרבתי את עצמי בשבילה, שהייתי ילדה המסתפקת בפירורי ההורות שהיא זרקה. היא היתה אלופה בלהסדיר את מערכת היחסים ביני ובינה ומשהו בה נרגע, היא ידעה באופן טבעי איך לעשות את זה, שליטה, הקטנה אלימות, ומניפולציה תמידית. את הברית עם השטן היא כרתה כבר בגיל צעיר, כשהחליטה שהיא לעולם לא תהיה חלשה או פגיעה. היום אני יודעת שזאת תוצאה של פגיעה מינית שהיא חוותה בילדותה שהפכה אותה ל"אנסית ורוצחת" שלא שברה שום חוק כתוב. החיים היו טובים, וכל יום היה רק עוד יום שעבר ב"ממלכת גן -העדן" של "משפחה מיוחדת במינה. אמא בתפקיד ציבורי נבחר, מגדלת שתי ילדות לבד, כריזמתית, מובילה, מנהיגה, אמא מדהימה. דמות חזקה, יציבה, אהובה שמסתירה אשה מפוחדת, חרדה, מאוימת וחלשה.... 

פרק שני

ואני? ילדה בכתה ה', גובה 1.70 שיער שחור מתולתל מסופרת קצר, לא כי אהבתי או רציתי, מי שאל אותי בכלל? לא יוצאת לטיולים, כמעט ולא הולכת לחברים, מאובחנת עם "נזק מוחי מזערי" ההגדרה שהיתה בשנות ה – 80 ל ADHD מסורבלת, סובלת מפחד גבהים, ממקומות סגורים, מבעיות שיווי משקל ועוד אבחנות שונות ומשונות שהגדירו אותי. היום אני יודעת שכל קשר בינן לביני מקרי. אבל זה שירת את החרדה שלה. התפקיד שלי היה ברור – אני הבעיה והיא המושיעה. פחדתי לזוז בלעדיה, הייתי חסרת ישע, חסרת אונים, שלמה בגוף אבל מרגישה נכה, תלויה רק בה ואסירת תודה על כך שיש לי אמא מדהימה שמצילה אותי, שומרת עליי, מגנה מכל רע. בחוץ – הרגשתי הילדה המוזרה. בבית? אני, אמא ואחותי הקטנה, מתוקה בת 5 שמחפשת את אבא שלה. לא מבינה למה הוא מבטיח שיבוא ואז נעלם. רצה אחריו למגרש הטניס והכדורסל קובעת שיבוא לקחת איתה, מחכה לו שעות ברחובות, בגשם, בחום, בקור, מתייאשת עולה הביתה רואה בפעם המאה את הסרט "אבא גנוב" ובוכה. אני מעולם לא בכיתי, כי ילדה בוגרת ומתחשבת לא בוכה ולא מעיקה. הרשתות החברתיות באותה תקופה היו עיתונים כמו "הד הקריות" והסיפור המופלא שלנו מתנוסס שוב ושוב בכותרות. באים עיתונאים, מראיינים, מצלמים, ואני מספקת את הסחורה, יודעת בדיוק מה לומר, למה מצפים. סבא וסבתא היו עוגן עבורי, הם היו מגיעים אלינו פעמיים בשבוע מנוה שאנן אחריי העבודה בתחבורה ציבורית. הימים שהם הגיעו היו חגיגה אמיתית, אני זוכרת שהייתי חוזרת מבית ספר ומדלגת במדרגות בהתרגשות ושמחה. את הריח של הסלרי והשמיר מהמרק של סבתא הרחתי כבר בכניסה לשכונה, חיכיתי להריח את הריח של הבושם שלה מעורב עם ריח הבגט, "השינקן" והעיתון מהתיק שלה. 
לבת המצווה אמא עשתה לי הפתעה לכאורה נפלאה ומעוררת קנאה. כלפיי חוץ הייתי גאה, מבפנים תהום נפערה, קנו לבת דודה שלי (בגילי) ולי כרטיסי טיסה. דוד שלי היה אז בשליחות ובחופש הגדול טסנו לחודש אליו אין לי ספק שהיתה כוונה טובה, הטיול היה נפלא. דוד שלי ארגן לנו חופשה מגוונת, מושקעת ומופלאה. אבל אני? הילדה שלא זזה אף פעם לשום מקום בלי אמא שלה, שיודעת שהיא לא יכולה, עולה על מטוס פעם ראשונה בחיים וטסה לחודש, למדינה זרה, ללא נודע. הילדה שכל כך התרגלה ששולטים בה, פתאום לבדה. את הלילה שלפניי הטיסה אזכור לעד, כל הגוף שלי כאב ורעד, סבתא ישבה לידי ערה, ליטפה לי את הראש, החזיקה את היד ואמרה לי "זיס'לה, זה טבעי, את מתרגשת נורא", כמובן שהאמנתי לה. אבל בתוכי הרגשתי שזאת לא התרגשות זאת היתה חוויה זרה, מוזרה, לא נעימה. היום אני יודעת שזאת היתה הפעם הראשונה שחוויתי התקף חרדה, מאותו רגע היא היתה אורחת קבועה והוכחה נוספת עבורי לכך שאני שונה, דפוקה ומוזרה. התביישתי נורא, השקעתי אנרגיות בלהסתיר אותה והתחלתי להימנע. נמנעתי מכל סיטואציה בה לא היתה לי שליטה, מכל סיטואציה בה אמא לא היתה.  במילים אחרות נמענתי מהחיים, מיותר לציין שמאז לא רציתי לשמוע את המילה חו"ל ומטוסים. הפעם הבאה שטסתי היתה מתנה של הילדים שלי ליום הולדת 50 באיחור של שנתיים, עד שהואלתי בטובי להסכים, כלומר טסתי איתם פעם ראשונה בגיל 52 . היה טיול מקסים, מקסים.
גיל ההתבגרות עבר עליי בבדידות מעורבת בקנאה, רציתי להיות כמו כולם, שיהיו לי חברים, ללכת לצופים עם כל הילדים המקובלים, לצאת לטיולים. אבל הסתגרתי בבית. הילדה המוזרה, הגמלונית, החרדה אבל באמא הייתי גאה. אמא המנהיגה, המובילה, הכריזמתית, המוכשרת, המיוחדת, המדהימה. היו לי 2-3 חברות והרבה "חברים" בנים. הם התעניינו בי (ליתר דיוק בגוף שלי המפותח) אבל אני שלא ידעתי לפרש אהבה, חיפשתי תשומת לב, מגע, קירבה. זה היה בסדר גמור מבחינתי שיגעו בי, ככה הרגשתי ראויה, שווה. נפגעתי מינית בביתי, מבצרי, בחדר שלי. אבל זה היה בטוח, כי אמא נמצאת לידי, בחדר השני. מאז מיגנטי לחיי שוב ושוב קשרים מתעללים. בעבודה, בקשרים זוגיים עם גברים, כאילו משהו בי הוציא את זה מאנשים. כל מנהלת הפכה למפלצת לידי, אם היה יצור שתלטן ובריון במרחב הוא נדבק אליי. הדרך היחידה בה ידעתי לקבל תשומת לב, להרגיש משמעותית היה להיות מרצה, הייתי כמו "קולט ברקים אנושי" שתפקידו לתעל ולווסת את הזעם, את הפחד, את הצורך בשליטה, את היצר התוקפני. מילאתי את הבור השחור של אנשים של אנשים פגועים, שתמיד מרגישים חסרים, נזקקים ולעולם לא מרוצים. זאת היתה הדרך היחידה בה הצלחתי לרגעים להרגיש בעלת ערך, שווה, רצויה, אהובה. המהות שלי היתה למצוא מודעות "דרוש שעיר לעזאזל לקשר רציני!" כזה שמבין ויודע לעמוד בכל התנאים. לדעת מה אחרים רוצים עוד לפני שהם יודעים, שמוכן לשלם מחיר של השפלות, ביזיונות, התעלמויות מכוונת אם במקרה יטעה, יסתה מהדרך ולא יעמוד בציפיות שמעולם לא נאמרות. ובתמורה, הייתי צריכה רק חיוך, חיבוק, מילה טובה. התחתנתי בגיל 22 עם החבר הראשון שלי, הייתי משוכנעת שהתרחש נס, שמישהו רוצה אותי, הייתי עם המחשבה שאם לא אתחתן מהר, אשאר לעד רווקה. מערכת יחסים יחסית בריאה, אבל מכיוון שלא ידעתי מה עושים במקום בריא הפכתי אותה לחולה. נישואים שהסתיימו אחריי עשר שנים, נשארתי לבד עם שני ילדים קטנים (מדהימים), התחלה של שחזור דפוסים משפחתיים ואמא – כמובן שהתייצבה, הזדמנות פז להציל אותי שוב, הפעם לא רק מהעולם הנוראי, אלא גם מעצמי. נ בשנה האחרונה, אחריי שאמא נפטרה, אבא של הילדים שלי סיפר להם (וגם אני שמעתי לראשונה) את מסכת הייסורים שהוא עבר בגללה, הוא בכלל לא עזב אותי, הוא עזב, ברח, נמלט כל עוד נפשו בו ממנה, מהארס שלה. למדתי שאהבה היא אונס רגשי ושכל הערך שלי בעולם נמדד בלהיות כבשה טובה ותמימה, לא מתווכחת, לא שואלת, לא רואה, לא מבינה. האסטרטגיה היתה – להגיד כן. במילא לא היה לי אותי כדי לדעת אם אני רוצה או לא רוצה. לא הבנתי סיטואציות, לא הבחנתי בין טוב לרע. הייתי ריקה, רחוקה מעצמי, אבודה ומי שהציל אותי שוב ושוב היה האגו הפצוע של האדם שמתעלל בי, שמרוקן אותי מעצמי ושולט בי. החיבור היחיד שידעתי היא חיבור מתוך עליונות מוחלטת שמסתירה את הפגיעות שלי, שמסתירה את העובדה שאין אותי, רק ככה ידעתי איך להיות איתי. אז שיחזרתי שוב ושוב את אותו הדפוס. מצב השרדותי בסיסי, זה האינסטינקט היחיד שהיה מפותח, לזהות טורפים פוטנציאלים ולעורר אותם לטרוף אותי, כדי להרגיש תחושת ערך עצמי, רק ככה הרגשתי שאני במקומי, רק ככה הרגשתי בטוחה. מעבר לזה הייתי דרוכה. המיינד שלי היה מחווט כך שמה שבטוח היה מסוכן ומה שמסוכן היה ההצלה שלי מהעולם. ברמה החוקית לא היתה כביכול בעיה אמיתית וכביכול גם לא מוסרית, יכולתי להישאר לנצח בעמדת קורבן ומאשימה נצחית, אלא שאז חלה תפנית... 

פרק שלישי 

היייתי אז בת 32 גרושה עם שני ילדים קטנים, ילדה אבודה שמגדלת שני ילדים. ילדה בגוף של אשה, כלואה בתוך חליפה לוחצת, קטנה. הייתי מפוצלת. היתה את מיכל שהאמינה שהיא מוגנת, שמורה, שידעה איך לנוע בעולם רק כשהיא לידה, שהאמינה שבלעדיה היא לא יכולה. לבד הכל נראה מאיים ומפחיד נורא והיתה את זאת שרצתה לפרוש כנפיים, לגדול, להיות חופשיה. הייתי כמו ציפור פצועה, חולמת לעוף אבל לא יכולה. הייתי צל שלה. כשהיא לא היתה לצידי, לא הייתי, לא היה אותי. היא הצליחה להנדס את התודעה שלי, לגרום לי להאמין שהיא כל יכולה ושבלעדיה אני לא יכולה, שאני חייבת אותה. הייתי אסירת תודה על כך שהיא אמא שלי, שזכיתי להיות שלה. גם כלפיי חוץ זאת התמונה שהצטיירה, לא הפסיקו להגיד לי בכל מקום איזו אמא יש לך, כמה היא מדהימה, כריזמתית, מובילה, מנהיגה, אשה מיוחדת במינה, אחת ויחידה. היא שכנעה אותי (ואולי גם את עצמה) וסיפרה לכולם שהיא לא תיכנס לזוגיות יותר לעולם, כדי להיות פנוייה לגדל אותנו ואני הייתי אסירת תודה (אסירה תרתי משמע) על כך שהיא מקריבה למעני את עצמה. אגב קורבנות, זאת היתה אחת האסטרטגיות שלה, היא תמיד היתה קורבן, תמיד היתה מסכנה, תמיד היתה חסרת אונים ומעוררת רחמים ואז מרשה לעצמה לבקש בקשות לא לגיטימיות מאחרים, ואם מישהו היה מעז לסרב, היה ברור לכולם שהוא מוכרז מרגע זה ולעד כאויב. בתקופה האחרונה, מאז שהתחלתי לשתף פנו אליי לא מעט אנשים שהיו שם וביקשו סליחה. הם התנצלו על שהם ראו והבינו שמשהו לא כשורה, ראו את הפער בין איך שהיא בבית לבין הדמות שהיא מציגה, ושתקו. אני לא מאשימה אותם שהם התבלבלו, היא היתה שחקנית מעולה, במידה מסוימת היא ידעה איך לשחק גם להם בתודעה. היא היתה גאונה, הכל היה מתוכנן בקפידה, לא היה סדק, לא היתה אפשרות לחשוד, לזהות או להאמין שמדובר באשה חולה, בפתולוגיה קשה. אפשר היה להרגיש את האנרגיה שלה, אבל אי אפשר היה לדמיין בשום צורה שמדובר על אשה לא שפויה או מתעללת שמשתלטת על תודעה ומשחקת בה לטובתה. לא פעם ניסיתי להבין את המניעים אני יותר ויותר יודעת להגיד שהגיון רגיל לא יכול להבין דפוסים חולים. זה כמו לנסות לשאול על ערפדים למה הם ניזונים מדם של אחרים? היא היתה מבריקה, היא ידעה לרוקן אדם מעצמו בלי שהוא ירגיש ובלי שאף אחד ידע, מלבדה. היא נראתה אשה מדהימה ורגישה, אם השנה, שהקריבה את חייה למען בנותיה ובהמשך גם למען נכדיה. אין ספק שהיא היתה אישיות מיוחדת במינה. בגיל 30 היא כבר היתה בתפקיד ציבורי נבחר, ואחריי 4 קדנציות היא פרשה, וכקריירה שנייה היא קיבלה תפקיד ניהולי במכללה. עובדים במוסדות אקדמאיים נדרשים לבגרות, תעודות, תארים. היא לא סיימה אפילו 12 שנות לימוד. היא היתה מצטיינת באוניברסיטה של החיים. היא היתה מנהלת, מנהיגה, כרזימתית, מובילה, היא היתה מוכשרת בצורה בלתי רגילה, היא ניגנה על המון כלי נגינה, היא הפיקה ארועים, ערבי התרמה, ערבי שירה, הקימה להקה ייצוגית. גם כאמא, היא עשתה דברים דמיוניים, דברים שאנשים "רגילים או נורמלים" לא מסוגלים. היא היתה אמא וסבתא במשרה מלאה, אנחנו היינו כל עולמה ובתמורה היא היתה כל יכולה. היא בישלה, קנתה, עזרה, היא שמרה על הילדים כשהם היו חולים, היא הסיעה לחברים, לבית ספר, לחוגים, היא הצליחה לגייס כספים מאנשים זרים, בהתחלה זה היה עבור מחשבים חדשים לילדים, בהמשך רכב חדש עבורי ואז דירה לי, ועוד דירה לאחותי ועוד ועוד ועוד...  היא לא לקחה שקל לעצמה, אין לי מושג מה אנשים חשבו, הרי הייתי מורה, אבל לי זה לא נראה מוזר, התרגלתי לכך שיש לי אמא לביאה, האמת? עד היום זה נשאר בגדר תעלומה, אין לי מושג מה היא עשתה ואיך זה קרה. איך היא הצליחה לגרום למצב בו אנשים (שאפילו אינם בני משפחה) מעבירים לה מיליוני שקלים. לא יכולתי לחשוד לרגע בכוונות לא טהורות או לדמיין מה הולך לקרות.... ואז זה קרה.... בעקבות הגירושין שלי, נקבעו הסדרי ראייה. אבא של הילדים שלי הגיע לקחת אותם ללילה, בפעם הראשונה. היא ישבה במרפסת שצופה אליי לדירה, רגע אחריי שהוא הגיע היא התייצבה ושאלה, את שולחת אותם אליו? ברור, עניתי למה לא? הרי הוא אבא מסור ואוהב והמשפחה שלו הם המשפחה הכי עוטפת וחמה. משפחה שהייתי חלק ממנה מגיל 16 משפחה שהיתה לכל דבר גם המשפחה שלה. היא נעלה את דלת הבית והודיעה לי (בנוכחותם) הם לא הולכים לשום מקום, אני לא מסכימה. מה????? שאלתי, מה ששמעת היא הוסיפה ואמרה, לא היום ולא בכלל, את מבינה? ואל תנסי אותי, אני מתכוונת לכל מילה. אבל למה? ניסיתי להבין, שאלתי שאלה תמימה, לא קיבלתי תשובה. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי בה העזתי להביע דעה, ולא סתם, דעה שונה משלה. את רוצה לשלוח אותם כי את אגואיסטית, חושבת רק על עצמך, היא אמרה, אם תתני להם ללכת אדווח לרווחה שאת אמא מזניחה. ביקשתי ממנה שתלך עכשיו, היא התנגדה, הילדים שלי זוכרים עד היום את הדרמה שהתרחשה. נאלצתי להזיז אותה בכח מדלת הכניסה. היא צרחה ושלחה לי הודעה, בה היא כתבה שמבחינתה אם הילדים ילכו לישון אצל אבא שלהם היא מכריזה מלחמה. אני גדלתי בלי דמות של אב והיה לי ברור שלא משנה מה יקרה, הילדים שלי לא יהיו באותו מצב. באותו זמן עוד לא הצלחתי לקלוט את כל התמונה, לא יכולתי להאמין שהיא באמת התכוונה. ארוע הלינה היה אז חד פעמי, לא בגלל אמא ולא בגללי, באותה תקופה לגרוש שלי עוד לא היתה דירה, הוא עבד משמרות ואיכשהו יצא שרוב פעמים הילדים היו הולכים אליו רק לכמה שעות. אחרי תקופה קצרה, כשהילדים קצת גדלו וביקשו חדרים נפרדים, אמא אמרה שהיא חושבת שיהיה הכי נכון שאמכור את הדירה ואקנה חדשה. היא גייסה שוב את כל הסכומים הנדרשים, היתה שותפה מלאה, אני הייתי מאושרת להתרחק קצת בידיעה שאני עדיין מספיק קרובה, לה היתה תכנית השלמה, אלא שבינתיים חלה תפנית נוספת בעלילה. פגשתי את דרור.... באותה עת היא עוד היתה מוכנה לשמור על הילדים. יצאנו להצגה. חזרתי הביתה עם עיניים מבריקות מהתרגשות ואמרתי בשיא התמימות, אמא, תהיה פה חתונה. חשבתי שהיא תשמח, אבל היא הביטה בי במבט מזלזל ומלא אימה, ואמרה מה? על מה את מדברת? ואז היא סיננה בשקט, על גופתי המתה. בלי להתכוון שיבשתי לה את התוכניות, הפרתי הסכם שלא נכתב ובטח לא נחתם, הסכם שלא ראיתי, לא שמעתי ולא ידעתי עליו מעולם.

 פרק רביעי 

המשך הסיפור שלי מתרחש בחודש אוקטובר 2004

בדיוק לפני עשרים שנים. 

היום ערב יום הכיפורים, 2024 יום ההולדת שלי לפי התאריך העברי. אמא נפטרה לפני עשרה חודשים. שנה לפניי שהיא נפטרה, בערב יום הכיפורים היא היתה בהכרה מעורפלת, הרופאים אמרו שזה הסוף. היא היתה מאושפזת באגף הישן של בית החולים. היא הצליחה לומר לי שפעם היו שם חדרי לידה שאנחנו נמצאות בדיוק בחדר בו נולדתי לפני 50 שנה. היא היתה בין חיים למוות ביום ההולדת שלי, כשאני יושבת לידה בחדר בו היא נתנה לי חיים, מה הסיכויים? היא היתה במצב קשה נורא, אבל לא ויתרה. במוצאי יום כיפור היא התאוששה והשתחררה. בשנתיים האחרונות הייתי איתה הרבה, אחריי שנים של ריחוק חיפשתי קירבה. התפללתי שלפחות בדרכה האחרונה היא תתמסר, תפתח את הלב, תראה, תדע, תסכים לאפשרות שאני לא יכולה בשום צורה להיות אויבת שלה. זה לא קרה. היא תחזקה את הסיפור בו האמינה עד השנייה האחרונה. הרגע היחיד בחיי בו הרגשתי את הלב שלה, הרגשתי אותה רכה, לא מתנגדת, מסכימה, היה כשהיא היתה חסרת אונים לחלוטין, כשהיא לא יכלה יותר להיות בשליטה. היא שקלה 38 ק"ג, היתה כאובה, חלשה, עם אגן שבור, לא אכלה, ידעה שהיא מבולבלת, שהיא לא מצליחה להישאר צלולה. זאת היתה הפעם היחידה בחיים שהיא ביקשה עזרה והתמסרה, שהיא בכתה ואמרה שהיא לא יכולה, ישבתי לידה ואמרתי לה ברוך ואהבה, אמא די תיכנעי, בבקשה. את סובלת נורא. כשנפרדתי ממנה נתתי לה נשיקה, ידעתי שזאת נשיקת פרידה. מעולם לפני כן היא לא נישקה אותי ואני לא נישקתי אותה. כשהתקשרו להגיד לי בבוקר שהיא נפטרה, לא הופתעתי ועדיין בכיתי נורא. מסתבר שאין דרך להתכונן לרגע הזה. לא בכיתי עליי, בכיתי עליה, על הפחד שניהל אותה ולא השאיר אפילו פיסת מקום קטנה בלב שלה ליופי, לאהבה, לקרבה. בימים הבאים, בהלוויה ובשבעה כשראיתי את מאות האנשים שהגיעו ללוות אותה בדרכה האחרונה, את כמות האהבה אליה, את ההתפעלות מהדמות שהיא יצרה, יכולתי להבין למה היא כל כך פחדה ממני, למה היא ראתה בי אויבת שלה. איימתי לנפץ את האשליה, אני היחידה בעולם שראתה את השבריריות, את מה שהיא כל כך התאמצה להסתיר מכולם ואולי אפילו מעצמה, נדמה לי שאני היחידה בעולם שלא האמינה לדמות המרשימה, אולי היו עוד שראו ובחרו לא לומר על כך מילה. הייתי עצובה על האנרגיה שהיא השקיעה בלתחזק סיפור ועל המחיר שזה גבה. זאת היתה המהות שלה, עד שלא יכלה יותר, מבחינתה עדיף למות מאשר להיות שברירית, נזקקת, תלויה וחלשה. בשבעה הייתי מוקפת באנשים, במידה מסוימת זה היה לי נעים, אבל באותה מידה זה הכאיב. הרגשתי שאני נאלצת לחזור ולגלם תפקיד של שחקן ראשי בהפקה, בהצגה שכל החיים היא ביימה נאלצתי לחייך ולשתף פעולה. הרגשתי שאני נאנסת, שאני נאלצת לשחק לפי כללים שאני לא רוצה, שאין לי בחירה ואין לי ברירה. הייתי צריכה להיות נחמדה כשאמרו כמה אמא מדהימה. לא יכולה לספר לאף אחד כמה מורכבת היא היתה, כמה מסוכסכת עם העולם ועם עצמה. כמה נזק היא יצרה, כמה אנשים פצועים היא השאירה בגלל הדפוסים שלה. דיברו ללא הרף על האשה החזקה שנתנה השראה לאנשים רבים, על זאת שנקרעה בין ניהול קריירה מפוארת, ניהול בית, אמהות והפקת ארועים. אף אחד לא ידע ולא הכיר את הצד האחר, האפל אותו היא הסתירה כל כך בקפידה. אף אחד לא ראה את הילדה הפצועה שבה, את החומות שהקיפו אותה ושמרו עליה מכאב, שיצרו מחיצה בין החיים לבינה. כאבתי על התהום שנפערה בין האמת שלי לבין האמת שהיא יצרה, ידעתי מה חושבים עליי או יותר נכון מה היא סיפרה. רציתי לצעוק, לשאול, אתם באמת מאמינים? אתם באמת לא רואים שהכל הצגה? רציתי לומר לכל אלה שאמרו כמה זכיתי, כמה היא היתה אמא טובה וסבתא נפלאה שהיה אצלה מקום רק לילדה אחת, זאת לא הייתי אני, גם לא אחותי, אלה לא היו הילדים או האחייניות שלי. היה מקום רק לילדה הפצועה שבה, לזאת שהתחייבה שהיא לעולם יותר לא תיפגע. אחותי עד היום אגב, מאמינה לסיפור שלה, היא משוכנעת שהיתה לה אמא מדהימה ושאני כפוית טובה, נקמנית ורעה. היא בוחרת להתעלם לחלוטין מכל הסבל שהיא עברה בגללה, מהמחירים הקשים ששילמה. מה שהשאיר אותי אפילו יותר בודדה במערכה. אמא פיצלה בנינו בחייה אבל היתה מספיק חכמה לעשות את זה בעורמה, תמיד היתה אחת טובה ואחת רעה, תמיד היתה לה קואליציה עם זאת ששיתפה איתה פעולה נגד השנייה, אבל הכל היה בשקט, היא יצרה תחרות לכאורה סמויה, תחרות על ליבה, על היוקרה להיות ה"בת הטובה". כשאמא נפטרה ולא היה מי שיתחזק את התמונה האידיאלית של המשפחה המאוחדת והיפה הכל קרס, היא השאירה תמונה שבורה. רציתי לשאול את האנשים שבאו לשבעה והתפעלו מהאידיליה אם יצא להם פעם לפגוש את המפלצת שידעה לצאת בפתאומיות עם זעם נורא, ולבטא כעס חסר גבולות ושורף כאש, כשהיא הרגישה שהיא מאבדת שליטה? רציתי לשאול אם מישהו יכול לראות את האמת מאחורי האשליה? אם מישהו רואה אותי, ילדה שכל חייה ניסתה לשרוד במציאות מסוכנת, ומפחידה? ילדה שהרחיקו ממנה את כל מי שאהב אותה, כדי שתהיה תלויה רק בה? כולל את אבא, הוא הפך להיות הרע והיא המושיעה. הכל תוכנן בקפידה. בהתחלה זה נראה מקרי, רק שזה הפך להיות כרוניקה שחזרה על עצמה עם אבא של הילדים שלי ועם האבות של האחייניות שלי. ראיתי הכל אבל נגזרה עליי שתקתי, שתיקה חודרת, קודרת, מכאיבה. כשהסתיימה השבעה נשארתי עם עצב עמוק, הייתי עצובה מכך שאני מרגישה שחרור והקלה שהיא נפטרה. זה נשמע נורא, אבל לא הרגשתי אשמה. כל כך רציתי לצעוק לעולם, להגיד שעוצמת האהבה אצלה היתה ביחס ישר לעוצמת השליטה. כביתה הבכורה, הייתי אהבתה הגדולה, היא הקדישה את כל כוחה וחוכמתה כדי להפוך אותי לדבר יפה ומת, ילדה בטוחה רגשית לידה, תלויה בה תלות מלאה, ילדה שאין לה אדם בעולם שאין לה אותה. ילדה שחייבת אותה ולכן לעולם לא תעזוב אותה. אף אחד בעולם מלבדי ומלבדה לא ידע את האמת, את הסיבה שמבחינתה היא לא יכלה לשאת אותי, שמהבת הנפלאה הפכתי ברגע למפלצת מסוכנת ומאיימת עבורה. אני כותבת בערב יום כיפור, ומבקשת סליחה. לא כי טעיתי או חטאתי, לא כי עשיתי משהו רע. אני יודעת שהכתיבה היא שליחות, שאני לא באה להכאיב, לפגוע או לעשות רע. יחד עם זאת אני יודעת שאנשים קרובים שהאמינו לאמא, שנלכדו ברישתה, כואבים בגלל החשיפה, כועסים וחושבים שהשתגעתי, שירדתי מהפסים, שמשהו איתי לא בסדר ושאני לא רגישה. יחד עם זאת לא הייתי מעיזה לכתוב מילה, אם לא הייתי בטוחה שאני רואה. הקדשתי את חיי כדי ללמוד, להקשיב, להתבונן, לכאוב, להתפרק, להתמוטט, למות, להיוולד, לעשות שינויים משמעותיים בחיי האישיים ובחיים של אנשים. בחרתי להיות יועצת חינוכית שזעקה את זעקתם של ילדים אבודים בתוך יחסים מתעללים וכשפרשתי פתחתי קליניקה, אני נוגעת בנשמות של אנשים שהיו ילדים אבודים וחיים את החיים כאילו הם לא בסדר, כאילו הם מקולקלים. בדיוק מה שקורה כתוצאה מיחסים מתעללים. יכולתי לשמור על עצמי ולשתוק, במידה מסוימת הקרבתי את עצמי, יש מחירים לזעקה, אבל אני יודעת שיש מחירים הרבה יותר גדולים לשתיקה שבאה מההקשבה לפחד ולא לאהבה. מה יקרה בהמשך אני לא יודעת, זה כבר לא בשליטתי, אני יכולה להגיד כן רק לשיעור שלי. אני עושה את מה שנדרש, אני יודעת ומשוכנעת שאם מישהו היה זועק את הזעקה שלי, אם מישהו היה רואה וזועק במקומי, אם מישהו היה רואה אותי, קליפה דקה, ריקה מעצמה, גוף נשלט בלי תודעה יש סיכוי שהוא היה מציל אותי משנים של פוסט טראומה מורכבת קשה. אני יודעת שקרה לי נס, אין לי מושג איך הצלחתי להציל את עצמי ולצאת מהסיפור הזה שפויה. אני לא יודעת להניח לדברים והאמת שגם לא רוצה. החלטתי להפר את קשר השתיקה להציג את התמונה כפי שהיא, תמונה שבורה. כרגע אני מניחה לדברים בכאב ובתקווה, אני מסכימה לחכות, ולקוות שבבוא הזמן יהיו תוצאות, כרגע הדברים צריכים מרחב לחיות. במהלך יום הכיפורים אמשיך לכתוב ולפרסם את ההמשך מהמקום בו עצרתי בפרק השלישי. הדלקתי עכשיו נר נשמה, אני מתפללת שהנשמה של אמא תהיה חופשיה. יש בי חלק שעדין כועס, החלק שהיה זקוק להכרה שמעולם לא היתה. עד היום יש בי חלקים שממגנטים לחיי אנסים רגשיים. יש בי כאב על הילדה שרציתי להיות, עטופה באהבת אם ואב, בטוחה. ילדה שחיפשה רגעים בהם אמא לא היתה עסוקה בלתחזק את המושלמת או את המסכנה, את הקורבן המאשים או את הקדושה המעונה. לצערי לא הצלחתי למצוא אותם אפילו לשנייה. שנה לפני שאמא נפטרה עשו עליה כתבה, היא כבר היתה במצב קשה נורא ועדיין לא ויתרה והתראיינה. רוני שלי לקחה אותה לראיון אצל הילה. התמונה מהיום, נר שהידלקתי לזיכרה, עם פרחים אדומים שקיבלתי מיובלי לחג (הנכד הבכור והאהוב שלה), אדום היה הצבע האהוב על אמא. היום שמתי לב שבתוך הזר הפורח הזה יש פרח אחד שנבל. היה מסע חיים מפרך, קשה, כואב אבל עם כל הצער שבדבר אני אומרת תודה על הדרך שלי אליי, על הדרך שעשיתי דרכה. לרגעים אפילו מתגנב לו געגוע מתוך השחרור וההקלה. מצורף קישור לראיון האחרון של אמא, שנה לפניי שהיא נפטרה

. https://youtu.be/eDG-PFLbus0?si=yPVB7WVZTf3htZvU   

פרק חמישי 

אוקטובר 2004 הילדים התחילו ללכת לאבא שלהם יותר, עברתי לדירה החדשה המקסימה, רחוקה ממנה אבל עדיין מספיק קרובה, היה לי פתאום קצת מרחב מחיה ואויר לנשימה, מאושרת בזוגיות החדשה, החיים שלי התחילו לחזור למסלולם. והיא? בהתקפי חרדה. מבחינתה הקרקע נשמטה, קרה כל מה שהיא ניסתה למנוע, מה שממנו היא כל כך פחדה. הייתי רחוקה ממנה (מרחק של חמש דקות נסיעה) הילדים שלי לא בשליטתה, נכנס גבר חדש למשפחה. לאט לאט היא ממשה את הבטחתה, מהילדה שאמא היתה כל עולמה הפכתי להיות מפלצת מסוכנת, מרושעת ואיומה, היא נלחמה בי במלוא העוצמה. בכל פעם שהילדים הלכו לאבא שלהם היתה סצנה אלימה, רק לא מזמן (אחריי שהיא נפטרה) גיליתי שהיא עשתה דברים איומים כדי להרחיק את אבא שלהם מהם ולהוציא אותו מהתמונה. אני הייתי בטוחה שהיא במלחמה רק איתי, אחריי הרבה שנים גיליתי שהיו עוד שתי זירות. בנוסף לאבא של הילדים שלי היא הגדירה גם את דרור כמטרה. היא היתה קוראת לו לשיחות, מזהירה אותו מפניי, היא אמרה לו שאין לו מושג מי אני שאני רק נראית תמימה אבל שגברים באים אליי בלי סוף שיש לו עסק עם שקרנית וזונה. היא לא בחלה בכלום, במלחמה כמו במלחמה כל האמצעים היו כשרים מבחינתה. רק במי היא נלחמה? ועל מה? ואני? בת 33 אבודה, קליפה ריקה, תלויה בה כמו ילדה. לא יודעת את מספר חשבון הבנק שלי, איך משלמים את חשבון הטלפון, מה עושים כשיש הפסקת חשמל, איך מתדלקים, או הולכים למוסך, איך קובעים תור לרופא או מה עושים כשיש פנצ'ר בגלגל. והחלק הקשה מכל, מלאה בחרדה. לא יודעת לנוע בעולם האכזר לבד. באותה תקופה, היא קנתה גם לאחותי דירה חדשה, אין לי מושג איך היא הצליחה למצוא דירה שהגינה שלי גבלה עם הגינה שלה. בין הגינות חצצה חומה, הדבר הראשון שהיא עשתה, היא פתחה פתח ויצרה שער שנוכל בקלות לעבור מגינה לגינה, היא יצרה אחוזה, ממלכה. בדיעבד, הבנתי שזאת היתהה תכנית מההתחלה. לא סתם היא הסכימה שאתרחק ממנה ושאעבור דירה. כשהיא הבינה שאין לי כוונה להיכנע לתכתיבים הלא הגיוניים שלה, היא החריפה את המלחמה. אחותי שהיתה עד אז מבחינתה הכבשה השחורה, קיבלה את הכתר ותפסה את כס המלוכה. סוף סוף היא קיבלה את התואר הנכסף עליו חולמת כל ילדה, להיות הבת המועדפת, הילדה הטובה. בשלב זה אמא עוד האמינה וקיוותה שכשאראה ואבין מה אני מפסידה, אוותר ואכנע לתכתיבים ולתנאים שלה. העונש הקשה מכל היה מניעת אהבה. בינתיים היא לכדה את אחותי ברשתה, היתה לה הזדמנות פז להוכיח שהיא ראויה. ככל שאני "מרדתי ובגדתי" כך אחותי התרצתה, ואמא הודיעה לי שמאחר ועשיתי בחירה, אני יכולה לשכוח ממנה, שלא אחשוב לבקש עזרה. היא היתה אצל אחותי בדירה הסמוכה כל היום (מלבד בלילות, היא נסעה לישון בבית שלה), טיפלה בבנות, עזרה, קנתה, הסיעה, בישלה, תיחזקה את הבית והגינה, היתה חברה של החברות שלה, היתה מעורבת בכל תחומי החיים שלה, נסעה איתה לחופשות, ובעיקר דאגה שגברים יהיו מחוץ לתחום עבורה. כשאני העזתי לבקש עזרה, תמיד אותה תשובה. בישלת את הדייסה, עכשיו תתמודדי, תאכלי אותה. אין לי מושג איך דרור לא שיתף איתה פעולה, איך הוא נשאר אחריי כל מה שהוא חווה, שמע וראה. גם אבא של הילדים שלי לא ויתר עליהם מעולם למרות כל הדברים הקשים שהיא עשתה. בקלות הם יכלו לברוח כמו כל שאר הגברים במשפחה. כמו אבא שלי שהתאדה, כמו האבות של האחייניות שלי, אחד נעלם כלא היה והשני עד היום במלחמה. אמא שלי, האשה שילדה אותי, זאת שנתנה לי חיים כל כך האמינה לעצמה, לפחדים, לצורך שלה בשליטה, לאמונה שגברים הם סכנה, לסיפור הלא ברור שהיא סיפרה לעצמה, מבחינתה אני הייתי כפוית טובה, הבחירה שלילדים שלי יהיה אבא ושלי תהיה משפחה נתפסו מבחינתה, כהפרת חוזה כבגידה. וככה שנים, עד יום מותה היא זעפה, זעמה, כעסה, שנאה וחיפשה נקמה. לא משנה מה עשיתי, כמה ניסיתי, כמה שנים עברו, מבחינתה ברגע שיצאתי מהמשחק שלה אני מהווה איום וסכנה. גם כשהיא ראתה (עברו מאז 20 שנה) שהילדים שלי מדהימים, שיש להם אבא נפלא ומשפחה מסורה. גם כשדרור הפך להיות בן משפחה, כשהיינו יושבים סביב השולחן בארוחות שישי אצלי בגינה, אחריי שהיא נגנה בגיטרה ובאקורדיאון וכולנו היינו שרים איתה, בשנייה שסובבתי את הגב לארוז עבורה קופסאות עם אוכל ועוגות שהיא אהבה, שהכנתי במיוחד עבורה, היא היתה כמו דרקון יורקת אש, מעבירה עליי ביקורת, ומספרת כמה אני נוראה. היא היתה מרירה, היא היתה קורבן, היא היתה בתודעת מלחמה. כל הזמן, עם כל העולם. היא ניסתה לסכסך בין הילדים שלי (אחד עם השני) וגם ניסתה לא פעם להסית את הבן שלי נגדי, עד שהוא אמר לה יום אחד "סבתא את לגמרי השתגעת. מה את עושה? את מנסה לסכסך בין אמא לביניי? אם תמשיכי כך תאבדי אותי". ואני? כאבתי, כעסתי, בכיתי, פחדתי, הייתי מתוסכלת, דאגתי לא הבנתי למה ואיך זה קרה, אבל יותר מהכל יהיה לי ברור שלא משנה מה, לטרוף הזה אני לא מסכימה. דבר נוסף ידעתי, אני לא משיבה מלחמה. לא משנה כמה ניסיתי למצוא אליה דרך, היא סרבה לפתוח את ליבה. היה מקום רק למי שהסכים להיות נשלט על ידה, לעמוד בחוקים ובכללים הלא הגיוניים והקיצוניים שהיא יצרה. הכל או כלום, זאת היתה העסקה. או שאת מוותרת על עצמך, על חייך, על עצמאותך, על היותך ישות נפרדת וחופשיה ואז את מלכה. או שאת מפלצת, בוגדת ואז את מוכרזת כאויבת שיש להילחם בה, להכאיב לה, לרצות להשמיד את קיומה. היו ששאלו איך נשארת בקשר איתה? איך המשכת להזמין אותה? איך טיפלת בה במסירות ואהבה כשהיא חלתה? איך היית לצידה עד הרגע בו היא עצמה את עיניה ונפטרה? מבחינתי לא היתה שאלה, היה לי ברור שאני בוחרת באהבה. היא רצתה מלחמה ואני לא הסכמתי להפוך את עצמי לאויב בגללה. היא בחרה לעשות דברים לא אנושיים, דברים שאנשים לא עושים, בטח לא הורים. הבחירה שלי היתה לזכור את הטבע שלי, לדבוק בצד הבריא של החיים. המשכתי לאפות ולבשל לה את האוכל שאהבה, לקחת אותה לטיפולים, לשבת לידה שעות בבית חולים. לשמור על הבנות של אחותי בזמן שהיא היתה איתה. אבל היא המשיכה להיות מרירה, לעקם פנים לספר עליי סיפורים שאני לא נמצאת שם עבורה, שאני מזניחה. אז כן, אולי אני תמימה אולי סתומה, אבל אני יודעת שעשיתי כמיטב יכולתי, אני שלמה. 
לקח לי שנים להבין שהדרך היחידה שלי למצוא מקום בעולם ולהרגיש ראויה, היה להיות "קורבן לעולה" בשנים האחרונות התחלתי להבין שכל חיי אני יוצרת תנאים ומזמינה "שחקנים" מתאימים שיהיו אנסים, פולשים כאלה ואחרים, ידעתי איך להיות רק בתוך יחסים בהם אני נשלטת על ידי כובשים. בשנה האחרונה, בעיקר מאז שאמא נפטרה, אני יותר ויותר חיה את הידיעה שזה לא חייב להיות ככה, וגם כשאני מתבלבלת ולא מגנה על עצמי, זה לא מזכה את השחקן האונס מאשמה, הוא היה יכול לבחור תפקיד אחר או להתפטר מההצגה. עכשיו אני מבינה את הסיבה בגללה הייתי כל החיים מול אנשים סמכותיים עם נטייה להיות אלימים התנהגתי מוזר, הייתי מגמגמת, אומרת דברים אחרים ממה שרציתי לומר, הייתי כפי שהם היו רוצים. במבט לאחור אני מבינה שמיגנטתי לעצמי דמויות של אנשים מתקרבנים, שהתפקיד שלי היה למלא חוזים והסכמים. הדפוס היה קבוע, הם כועסים, אני מרצה, ברגע הבא כשהם נרגעים, הם פתאום נחמדים (לעולם לא מתנצלים), ואז אני מקבלת מעט יחס, מעט חיבה, מזון רגשי שמילא לי את הנשמה. אני עצובה על מי שהייתי, על זאת שהסתפקה בפירורי אהבה. 
מהמקום אליו הגעתי עד כה במסע, למדתי לפגוש את החלק בתוכי שלמד בצורה מעוותת אהבה. למדתי להגיד לא כשאני לא רוצה, למדתי להביע עמדה ודעה, למדתי להקשיב ללב שלי, להכיר את תחושת הערך העצמי ולדעת שמגיעה לי אהבה בריאה.
למדתי לשנות את התבניות הפנימיות, למדתי ליצור יחסי הורות בריאה בין מי שאני היום לבין מי שהייתי ונשארה בי. עבודה קשה של שנים, הביאה אותי למקום כל כך אחר בחיים, מקום רואה, ער, סומך, מחובר, בוחר. 20 שנים של עבודה קשה, של מפגש עם עצמי דרך מראות מעוותות לימדו אותי לראות בבהירות מה סיפור, מה אשליה ומה אמיתי. מתתי ונולדתי לעצמי, דברים הסתיימו בחיי, דרכים חדשות נסללו. אני לא שותקת כשאני רואה דפוסים מטורפים, אני עושה דברים שלא הרבה אנשים היו עושים, אני זועקת זעקה של ילדים אבודים, אני בוכה כשאני מזהה ילדים שאין אותם, שהם ריקים מעצמם, שהם צל של ההורים. לסיפור שלי יש המשך, הוא מחכה לזמן המתאים כדי להיכתב

פרק שישי

המסע שלי אליי התחיל לפני עשרים שנים כשפגשתי את דרור בסטודיו שלו בצורית,  מקום קסום בגליל (כזה שחלמתי לגור בו מאז ומתמיד). חבר משותף לקח אותי אליו כדי לראות את הפעמונים שהוא מייצר, פעמונים ייחודיים עשויים עץ, נחושת וחרוזי זכוכית. שקט מלטף, ציוץ ציפורים, נוף מרהיב. סטודיו מלא פעמונים מכל מיני סוגים וגדלים, לצד המון חרוזי זכוכית צבעוניים. שמעתי את עצמי אומרת בהתפעלות "ככה אני רוצה" (דרור אמן זכוכית, אני רחוקה מלהיות אמנית)  לא היה לי מושג מי דיבר מתוכי? מה באמת הקול הזה אמר, ידעתי שאני לא רוצה סטודיו ובטח לא לעבוד עם זכוכית. כשהתיישבתי מול דרור ראיתי בעיניים שלו אור נדלק, ברק. הרגשתי בתוכי תנועה שלא הרגשתי מזמן. משהו בי התעורר לחיים, הרגשתי קצת כמו אליסה, שנמאס לה להרגיש חסרת תועלת, חסרת עניין, משועממת מהחיים. אז היא ברחה לה למקום קצת יותר מופלא ומעניין, מקום שנראה שמתקיימים בו ניסים. לא יכולתי לתפוס, להבין או להאמין שממש כך יכולים להראות החיים. הייתי בת 32 גרושה עם שני ילדים קטנים, ילדה שלא מכירה את העולם, שלא מכירה את עצמה, תלויה באמא שמנהלת לה את החיים. לא היה לי  מושג לאיזו הרפתקאה אני נכנסת ומה יהיו הסיכונים. זאת לא היתה בחירה מודעת, מרגע שעשיתי את הצעד הראשון נכנסתי לתוך מסע שלא היתה ממנו דרך חזרה. מסע מפעים, מרגש, מלהיב, פגשתי דמויות חדשות, טעמים, מראות, חוויות ממש כמו אליסה בארץ הפלאות. החיים שלי התפצלו לשני קצוות, החיים עם דרור בצורית בשבתות כשהיינו בלי הילדים, חיים מהחלומות ובקצה השני החזרה ל"אחוזת הגדרוניות" בקריות, שבראשה עומדת אמא, ממש כמו "מלכת הקלפים" מהסיפור של אליסה, מלכה שאינה פוסקת מציוויים, המורים על כריתת ראשיהם של דמויות שעושות דברים שנחשבים מבחינתה אסורים. כך שנים נעו החיים, בין החוקים של ארץ הפלאות שכללו, הרפתקאות, ריגושים, גילויים לבין החיים שלי ה"אמיתיים".  המשכתי לעבוד קשה, גידלתי כמעט לבד שני ילדים קטנים, הייתי עייפה, מתוסכלת ושחוקה אבל לגמרי האמנתי שאין ברירה. פגשתי הרבה פחדים לצד יאוש וחוסר אונים. רגעים של שקיעה, צלילה לתהומות עמוקים, הסברים לרוב, ממש טובים ומשכנעים למה להמשיך, למה זה לא הזמן המתאים לעשות שינוי בחיים. החיים שלי נעו בין רגעי המפלט, בהם הייתי נוסעת ומתמסרת לתחושת האינסוף בסופי השבוע עם דרור לבין החזרה הביתה, לממלכה שהיתה כביכול בטוחה, אבל כמו בסיפור של אליסה חיכתה לי שם המלכה. בסיפור שלי זאת היתה אמא שכעסה, זעמה, נלחמה ואיימה רק שאני (אין לי מושג איך זה קרה) בחרתי בי, בקול הפנימי בתוכי שידע. באותה תקופה עשיתי קורס מנהלים, חברה טובה שלמדה איתי המליצה לי על השתלמות במסגרת השתלמויות של המורים וכך היכרתי את רותי בר שלו שהפכה המורה של לחיים. היום אני יודעת שבכל פעם שאני אומרת כן למשהו בתוכי, היקום שולח לי עזרה, מתגלה המיסתורין, . דרור ורותי דיברו באותה שפה, שפה שהיתה עבורי חדשה, הם דיברו בעברית אבל אני לא הבנתי מילה ויחד עם זאת הנשמה שלי רקדה, רציתי רק לשמוע עוד ועוד, לשמוע, לקרוא, ללמוד. היו את החיים עם דרור (קסומים וכאחד מאתגרים) היו את הנסיעות לרותי, לקבוצה עם נשים מדהימות ברמת השרון, לקורס אימון בבר אילן, לפרדס חנה לקורס מאמנות ועוד ועוד והיו את החיים השיגרתיים (בית, עבודה, אמא, ילדים).   עם דרור הכל נראה ורוד. עד שארץ הפלאות לאט לאט שינתה צורה והתחילה להיצבע במקומות מסוימים באפור. הכל נראה כל כך דמיוני ולא הגיוני שאני חושבת שלא הצלחתי להבין את מה שקורה בחיים שלי בעצמי. הרגשתי לפעמים כמו בסרטים מצוירים, כשנהנים לראות דמויות מתענות. לא תמיד ידעתי מה מציאותי, מה דימיוני, מה אמיתי ומה בחלומות. הרגשתי כאילו שתיתי שיקוי קסמים שיוצר שינויים בלתי פוסקים בחיים ובלתי צפויים. היו בסיפור שלי דמויות הזויות, אותה דמות שהיתה ייחודית ואגדית יכלה ברגע להפוך להיות מפלצתית ואכזרית. ואני? בכל פעם שהיה בתוכי קול שהכריז מלחמה וצרח תברחי, רותי אימנה אותי ואמרה לי תישארי. תרגישי, תפגשי, אל תהדפי, אל תתנתקי. מסע של חיים בו המיינד צורח ומכריז מצב חרום ורותי מזכירה לי שהשיעורים הגדולים מתרחשים לפעמים במקומות שנראים אפלים, במקומות שמפגישים אותנו עם הכאבים הכי עמוקים והפחדים הכי גדולים. שהחיים קורים בדיוק דרך המקום בו אנחנו נמצאים. רותי הזכירה לי שוב ושוב שהסכנה היחידה האמיתית נמצאת בפחד לפחד, בפחד מהמפגש עם חוסר ודאות, חוסר אונים או עם כאב. פחדתי והסכמתי להקשיב לקול שאמר להישאר. לקול שאומר תתקרבי גם כשרציתי לברוח כל עוד נפשי בי.  ככה... נישארתי על השביל, עד שדרך נגמרה. לפעמים היה נדמה שאין דרך ואז באופן מפתיע כשהנחתי רגל היתה אדמה. הישן נגמר והתגלה חדש הרבה יותר נוכח, מופלא, עוצמתי ממה שהייתי מסוגלת להמציא בעצמי. מיינד לא מאומן מבקש עולם הגיוני ומוכר, מיינד מאומן נכנע ומסכים להתמסר למסע מופלא שמפגיש עם אתגרים וסיטואציות לא צפויות שעלולות להיות מפחידות ולא נעימות ויחד עם זאת מאפשרות לגלות עוצמות שלולא המסע לעולם לא הייתי יודעת שקיימות. היום, עשרים שנים מאז שהתחלתי את המסע המרתק ביותר שקיים, המסע שלי אליי. אני יודעת שאני לא צריכה ללכת לארץ הפלאות כדי לגלות ולהתגלות, המסע שלי על כל אתגריו לימד אותי לדעת אותי, את המיסתורין שבי ואת הפלאות. בגיל 32 לא יכולתי להרשות לעצמי לדמיין או לחלום שבגיל 52 אפרוש ממערכת החינוך, אלמד פסיכותרפיה, אפתח קליניקה משלי, אטפל באנשים, אגור עם דרור בצורית, נגדל כלבה, חתולים, חמישה ילדים ושלושה נכדים. חלום שקרם עור וגידים, הפך למציאות שצבועה בכל הגוונים האפשריים, מסע חיים שממשיך דרך  המון שבילים אפשריים וכוכב צפון אחד שמאיר לעד

פרק שביעי

 וואלה, נשמע אידילי.... ישוב כפרי בגליל, חמישה ילדים, שלושה נכדים, חתול כלבה, קליניקה משלי, קריירה חדשה. אז כן, יצרתי מציאות, מתוך שנים של בקשה להתעוררות, התמונה לגמרי אמיתית ויחד עם זאת כשאני מתארת אותה ככה היא נשמעת אפילו לי דמיונית. אז לא היא לא דמיוניות, אבל תמונה היא תמונה, היא רגע בזמן שתפסה עדשת המצלמה. היא קיבלה מקום של כבוד, הצגתי אותה בגאווה, כל כך רציתי להיאחז בה. במידה מסוימת היא הפכה להיות כמו פינת הנצחה שמספרת סיפור על ילדה שהתעללו בה והצילה את עצמה. שנים התכחשתי לעובדה שמאחורי התמונה יש חיים שעברו טלטלות, סערות, רעידות אדמה, חיים שרוב הזמן היו רחוקים מלהיות מושלמים. שנים הייתי מפרסמת ברשתות החברתיות את מה שהייתי רוצה שיראו, יותר מדויק לומר את מה שאני רציתי לראות, את האידיליה בה רציתי להאמין. אסטרטגיה מעולה להסתתר מאחורי תמונה יפה. אבל בחיים האמיתיים? באותה תקופה, כלום לא נראה לי יפה באמת, לא הרגיש לי שלם, חייתי ליד החיים. החיים שלי נעו בין דרמות וחוסר אונים שמתחזקות תלות ונזקקות לבין תסכול, חרדות, חוסר יציבות וחוסר וויסות. מה שכן, לא הייתי לבד. היו הרבה מתנדבים שהתייצבו להציל אותי מעצמי, מהאומללות, מהקורבנות, מהדרמות בחיים. ואני? נאחזתי בהם, הייתי אסירת תודה עליהם, הערצתי אותם, סגדתי להם, הודיתי להם ועליהם. הרגשתי קיימת רק כשהייתי נזקקת, והם, שרק רצו לתחזק את הניתוק שלהם ממצבים של נזקקות וחוסר אונים, הרגישו לידי חזקים, בעלי ערך, שווים. נשמע כמו משוואה של win-win רק שמאחוריה מסתתרים תמיד שני אנשים אומללים שמגרדים אחד לשני את הפצעים הכי רגישים וכואבים. אני הייתי במצוקה, בנזקקות מתמדת והם היו הגיבורים. במבט לאחור כל החברות שלי באותה תקופה היו כאלה, ככל שאני הייתי יותר חלשה ומסכנה כך הן היו יותר גיבורות. רק שאז לא יכולתי לזהות את ההתנהגויות הבריוניות. הייתי אסירת תודה, האמנתי שיש לי מזל, שזכיתי בכך שיש לי כאלה חברות. הייתי עיוורת לחלוטין לדפוסים המתעללים, המקטינים, השולטים כי התרגלתי שככה זה בחיים. אני בצד של החלשים ויש את המושיעים. היו  גם כמה חברות כמוני נזקקות, יכולנו לבלות שעות בלבכות אחת לשנייה כמה אנחנו מנוצלות ומסכנות. החיים היו דרמה אחת ענקית, הייתי מוצפת באופן תמידי, אבל הייתי (עאלק) שקטה כי הייתי מוקפת או בקורבנות כמוני שהזדהו איתי ויכלו לבכות ביחד איתי על מר גורלי או בכאלה שתפסתי אותם כחזקים, כאלה שיודעים ויכולים להציל אותי מעצמי. בדיעבד, אני יודעת לומר שהם היו אנסים רגשיים. אבל הם לא היו אשמים, אני התמסרתי לחלוטין. לא היה צורך אפילו במשחק מקדים. הייתי כל כך מוצפת ולא מווסתת, ידעתי איך להירגע רק כשלא היה מרחק, שלא היתה נפרדות, כשהיתה תלות. הייתי מגיעה וישר לעניינים ובשבילם, זה היה מושלם (ואגב, לא מדובר בהכרח על יחסים מיניים)  הם היו השחקן הראשי, הגיבור בהצגה של החיים שתפקידו להציל את החלשים והנזקקים. הם דאגו לתחזק אותי נזקקת, להזכיר לי כמה אני חלשה וכמה הם מדהימים, מקסימים, מיוחדים, טובים ואני האמנתי. כל מה שהייתי צריכה זה שיבטיחו לי שתמיד יהיו שם בשבילי, להציל אותי מעצמי. הדיל היה את חלשה, קטנה, נשלטת ואנחנו חזקים, מושיעים, שולטים. רק שדבר אחד לא ידענו באותה תקופה (לא הם ולא אני) שזאת משוואה שאין בה מנצחים. שיש פה ברית שתפקידה לתחזק את הפצעים הכואבים. זאת היתה אחת התקופות הקשות ביותר בחיים. מצד אחד אכלתי מפרי עץ הדעת, התחלתי לראות את הדפוסים ולהפר את התנאים, מצד שני לא ידעתי איך לנוע בעולם בלי אותם מושיעים. הייתי ריקה מעצמי, רגילה להיות ניזונה מפירורים שקיבלתי בכל פעם שסיפקתי צרכים של אחרים.  הייתי מוכנה שיכאיבו לי, שיעליבו אותי, שיתעלמו ממני, שישקרו לי, שיבגדו, שינצלו, העיקר שלא יעזבו. ככה שנים, אני עוצמת את הרגשות, מרדימה את הכאב הצורב, מספרת לעצמי סיפורי אגדות, מצלמת תמונות אידיאליות ומעלה לרשתות החברתיות. החיים שלי דרמה אחת גדולה, מצד אחד הכל נראה מסובך, מורכב, מכאיב. ואני? יודעת איך לנוע בעולם רק כשאני נזקקת וחלשה וסביבי יש את אלה שמושיעים אותי מעצמי.  מצד שני יש את זאת שרואה את הדפוסים הלא בריאים ומתנגדת. זאת שיודעת שהיא לא באמת נזקקת. תקופה בה הדרך הישנה כבר לא קיימת (כלומר היא קיימת אבל בשבילי היא נגמרה) מנגד, עוד לא נסללו שבילים חדשים, אני עדיין לא יכולה לדרוך על אדמה חדשה. יש אותי שרגילה להיות נזקקת ואותם שרגילים להיות מושיעים, ברגע הבא אני רואה, כועסת ואז הם נבהלים, בורחים או אלימים. כרוניקה בלתי נסבלת, מלחמת התשה בה שוב ושוב החומות שלי נופלות. ואני בשארית כוחותיי מבוהלת עד אימה, מוצפת בפחדים וחרדות מנסה לשקם את ההריסות. מצד אחד אני בונה ומתפללת, שלא ינטשו אותי, שלא ישאירו אותי לבד ומצד שני אני נלחמת עד שאני מתמוטטת. זה היה לפניי 10 שנים, הייתי בת 42 בערך, כבר לא ילדה, עוד לא אשה (מלבד בגוף ובגיל), לא עצמאית אבל לא מוכנה להיות תלותית. מגדלת לבד שני ילדים, בזוגיות 10 שנים מצד אחד, אבל גרה בבית נפרד. אמא בבית של אחותי, אני שומעת אותה בגינה הסמוכה. ומרגישה את האנרגיה שלה זועמת, כועסת, מענישה, מכאיבה ועל מה? ואני? מרגישה כל כך לבד בעולם, כל כך  בודדה. ובתוך כל הכאוס שנוצר, בתוך רעידת האדמה, יש את רותי שמאירה לי את הדרך, מזכירה.  מתוך התוהו ובוהו התחיל להיווצר בתוכי עולם שיש בו צלילים שמיוחדים רק לי, קולות עם גוון של דעות ורצונות, אפילו התחלתי קצת למרוד ולבעוט. זה לא מצא חן כמובן בעיניהם של אותם אנסים רגשיים, זה היה מאיים עבורם ומפחיד, מבחינתם הפרתי חוזים. אני נבהלתי מעצמי, הם לא הבינו מה עשיתי עם מיכל ומי אני? וניסו בכל כוחם להילחם, להכאיב, להקטין, להחזיר אותי למי שהם מכירים. מה שלא ידעתי באותה תקופה, זה שהם לא באמת כאלה חזקים, מרשימים ומדהימים. שהדמות המרשימה, מסתירה ילדים חלשים ופגועים, ילדים שמעולם לא היה מי שיענה על צרכיהם הבסיסיים. גם הם, בדיוק כמוני היו ילדים נטושים ועזובים. בכל פעם שהיתה לי דעה, הם היו מאוימים. בכל פעם שראיתי את האסטרטגיה ההישרדותית שלהם הם הרגישו חשופים, נבגדים ואז הם היו הופכים את עורם ונהיים בוטים, מענישים, בועטים, מכאיבים. אני נתפסתי כאויב והם היו נלחמים. פרק חדש  בחיים שלי, רעידת אדמה מתמשכת בכל החזיתות, מאבקים אינסופיים עם מנהלים מתעללים, עם חברות שרצו רק לשלוט, בזוגיות. שום דבר לא בטוח, שום דבר לא יציב. ואני? גרושה, עם שני ילדים (שקצת גדלו אבל עדיין קטנים) עם אמא שנלחמת בי מלחמת התשה מתמשכת וקשה, בלי אבא שנעלם מזמן מהתמונה, עם עבודה שאני מספרת לעצמי שאני אוהבת, אבל כבר הרבה זמן היא כמו חליפה לוחצת שלא מתאימה במידה. מבקשת ללכת אבל מרגישה שאני נכה ולא יכולה, עם אהבה ענקית, חלומית, דמיונית, מלאה בתשוקה אבל לא מצליחה לממש את עצמה כי ברגע שאני הפסקתי להיות עיוורת, הוא פחד שאראה את הילד הקטן, הפגיע, הרגיש, הנזקק, המפוחד, חסר האונים שהוא כל כך התאמץ להסתיר. התלות שלי בו הפכה להיות בלתי נסבלת עבורו,  היא הפגישה אותו עם הנזקקות שהוא כל כך התאמץ להסתיר מעצמו. הצורך שלי בקירבה חנק אותו, ככל שהוא התרחק, אני רדפתי, ככל שאני רדפתי הוא ברח ואז כשהתלוננתי ובכיתי הוא התחרפן וכעס. ככל שהרגשות נהיו יותר חזקים ועוצמתיים הוא היה מאוים ואז היה נעלם. הפחד הגדול ביותר בעולם שלו מאינטימיות פגש את הפחד הגדול ביותר שלי מנטישה. אי אפשר היה ביחד, אי אפשר היה לחוד. הנזקקות שלי היתה כל כך משתלטת ומפחידה עבורו שהוא העדיף לוותר על הכל, על כל מה שהוא היה כל כך צריך, מישהו שיאהב אותו, יחבק אותו בחום, ברכות, בעדינות,  מישהו שיגיד לו שהכל בסדר, שמותר לו להוריד את השיריון וקצת להרפות, שהוא יכול לנוח שהוא לא חייב כל הזמן לשלוט. אבל ככל שאני הייתי יותר תלותית כך הצורך שלו בשליטה היה יותר חזק.  היה רק מקום אחד בו הצטמצמו הפערים ויכולנו למוטט את החומות, בו חווינו את עצמנו ביחד וכל אחד לחוד בעוצמות שלא ידענו שקיימות. זה היה תופס בכל פעם לכמה דקות ולפעמים לכמה שעות ואז, כל אחד אורז את החבילה שלו, וחוזר עם מזוודת הפחדים, האסטרטגיות המוכרות והדפוסים בחזרה לביתו. אני מתקשרת אליו, מבקשת להתרפק עוד קצת על רגעי הקסם המשותפים והוא, מבוהל עד אימה מהקירבה, מרגיש פגיע וחשוף, הופך את עורו, נהיה רחוק, קר, מנוכר ואני? שואלת אם הכל בסדר, בקול שקט ומבוהל. אבל מבחינתו זה נהיה חודרני ובלתי נסבל, הוא מרגיש מותקף ומואשם ועונה בקול זר ומנוכר "אני לא מבין מה את רוצה". וכשהשתלטה עליי החרדה ואמרתי שאני לא יכולה, הוא שלח אותי לטיפול והסביר לי שאני הוזה ושיש לי בעיה חמורה. ואני האמנתי, הרי תמיד ידעתי שאני דפוקה, אבא נעלם וזה גם מה שאמא תמיד אמרה. וכך שנים, יחסי אהבה שינאה, מרחק, קירבה, חרדה פוגשת חרדה. לצד כל אלה היה משהו חזק, מיסתורי, עוצמתי, מלא תשוקה, תנועה, חיים, אהבה שגוברת על כל קושי, משבר ומצוקה. חיים בטלטלה אחת גדולה. ממלחמה לאהבה, מנתק לעוד ארוחה או חופשה משפחתית נפלאה, שמילאה לשנינו את הפנטזיה, את החלום, את הכמיהה לאחדות, את הרצון להרוות את הצמא למשפחה שלמה, לאהבה ללא תנאי שתמלא לשנינו את החוויה החסרה. זה היה לחלוטין אמיתי, בזה לא היה לשנינו ספק, ידענו שזאת לא אחיזת עיניים ולא הצגה. זוג אוהבים  חמישה ילדים, משפחה מורחבת (סבתות, דודים, בני דודים) ארוחות משותפות פעם אצלו ופעם אצלי, משחקי קופסא, אמא מנגנת על גיטרה או אקורדיאון, כולם שרים. אז הייתי שוב מצלמת תמונה שמנציחה רגע מופלא, תולה במקום כבוד ושוב מפרסמת ברשתות החברתיות. אבל בתוכי משהו זז בחוסר נוחות, הייתי  מעלה ושרה לעצמי עם תחושה של עצב מהול בשמחה "דבש, הכל דבש כל יום אני משקרת אותי מחדש, דבש הכל דבש, כל יום אוהבת אותך ושונאת מחדש" בפרקים הבאים על קריסה, התמוטטות, התפקחות שינוי, צמיחה........

פרק שמיני

התחלתי לכתוב את הסיפור אחריי שאמא נפטרה, מיד כשקמנו מהשבעה. היו בו גוונים של כעס, האשמה, עלבון, במבט לאחור כשאני קוראת שוב, היו בו גם גוונים בהירים של סגירת חשבון (בזה אני לא גאה) היו שם גם הרבה עדינות וחמלה ובעיקר אהבה. אהבה שמראה את עצמה לפעמים בדרכים משונות, שונות מאלה שהתרגלנו לראות, אהבה מתוך בקשה כנה והסכמה להיות נוכחת, מרגישה, ערה.  מסע שמבקש ללכת בעיניים פקוחות, להישיר מבט גם לדברים קשים מאוד. שמבקש לאבד דרך, להסכים להיות לבד, מפחדת, אבודה, למצוא שביל, לתת לו להיגמר ולעשות את הצעד הבא מתוך ידיעה שיש דרך גם כשאני לא רואה, מתוך הסכמה לשחרר אחיזה ושליטה, להיות מובלת ולא מובילה. מסע שאין לו מטרה מלבד  בקשה כנה להתעורר, להתגלות,  לראות בלי לטשטש ולומר אמת מתוך הבעת אמון  גם כשהיא קשה בלי לשמור על עצמי כשאני יודעת שאני רואה. אחריי שכתבתי שבעה פרקים בסיפור שנכתב און ליין בתוך התנועה של החיים, אני שומעת קריאה מבחוץ שמבקשת ממני להאט, לעצור, לנשום, להרגיש, לפגוש, לשאול, לשים לב מאיפה אני באה, מאיזו תנועה. האם אני כותבת ממקום ער או ממקום שמבקש לטשטש. אני מבקשת לזכור ולהיזכר שאני כותבת סיפור שמדבר על לעשות אהבה עם החיים דרך החיים כפי שהם קורים, מתוך התבוננות אמיתית וכנה במראה דרך אחרים. המשמעות של זה היא להיות באחריות מלאה, לבקש בכל רגע להישיר מבט עד הסוף למראה ומשם לומר לעצמי אמת על מה שאני רואה גם כשהיא קשה. לפעמים אביט במראה ואהיה שקטה ואז אדע שכתבתי, או דיברתי ממקום של הבעת אמון מלאה ויש בזה הרבה נדיבות, חכמה ואהבה. ובאותה נשימה אני מבקשת לקחת אחריות ולהיות בתשומת לב מלאה כשהמראה מתמלאת באדים. היום כשישבתי מול מטופלים שמתי לב שאני לא נוכחת עד הסוף, שאני לא לגמרי מרגישה, שאני רואה מטושטש דרך המראה. זה בשבילי נורה אדומה, נורת אזהרה. ביקשתי להכריז משבר, ביטלתי את שאר הפגישות ונשארתי עם בקשה לנקות את המראות, לקח לי כמה שעות טובות להצליח לראות, לפגוש באמת, להרגיש ולבכות. על מה אני בוכה? על כך שאני מבינה שאם אני מסתכלת עליי דרך המראה הכי יקרה לי בעולם, הכי קרובה, חשובה ואהובה ולא רואה, אני עדיין מבקשת לטשטש חלקים בתוכי, לנתק מהם מגע. האמת? אני יודעת שעשיתי את זה בתקופה האחרונה, נתתי לעצמי רשות. אבל הקריאה לראות כנראה יותר חזקה. אז הישרתי מבט בחשש וראיתי, אני עדיין רואה הרבה כאב, אני נותנת לו להיות בתוכי ומבקשת דרכו להתקרב, אליי, אליו, אלינו. לידיעה שאנחנו אחד. בסיפור שלי אין טובים ורעים, פוגעים ונפגעים. יש אוסף של הרבה אנשים שיש בהם חלקים פצועים, כואבים, מודחקים ואסטרטגיות שעוזרות להם להישאר (כביכול) מוגנים ובטוחים. אני מבקשת לעמוד ערומה ויחפה כבל עם ועדה, בתפילה, בקשה והזמנה אמיתית לכנות. אני מבקשת לשמוע, לפגוש, לראות דרך כל המראות ולסמוך על החכמה שבי שתדע לזהות קריאה שמגיעה מלב טהור ולהודות. לפני כמה ימים התעוררנו בבוקר עם התראה על רעידת אדמה. היא לכאורה היתה התראת שווא, אבל יש בה אמירה. הפרק האחרון שכתבתי בשבילי הוא רעידת אדמה. אני מסכימה להיות בתוכה בלי להתנגד, עד שאעמוד שוב יציבה. לפעמים כשהאדמה רועדת זה כל מה שאפשר. אז אני עדיין בתוכה ומה שכרגע אני רואה זה שהשם "אונס רגשי" כבר לא מתאים לסיפור שלי. הוא התאים למי שהייתי עד גיל 30 או קרוב ל 40. אני לא רואה שם חדש, אז כרגע אני ממשיכה לכתוב ולתת לו להתגלות (כמובן שאשמח לרעיונות). דבר אחרון (כי השעה 4:00 והגיע הזמן לישון....) אני מבקשת להמשיך לומר אמת, גם כשזה לא "פוליטיקלי קורקט" כי קשה לי להאמין (ושוב אולי אני תמימה או סתומה) אבל לא נראה לי שיש מישהו בעולם שרוצה להסתובב עם רוכסן פתוח במכנסיו או לחייך עם פטרוזיליה בשן לעד. אני יודעת שיש אנשים (בעיקר אנשים שאני אוהבת, אנשים קרובים ויקרים) שנפגעים. וכן, זה קשה ולא נעים. לצד זאת אני רואה את המחיר שכולנו משלמים על שנים של שתיקה, השתקה, העמדות פנים, מניפולציות, הסתרות שקרים.  כרתתי עם עצמי ברית, לבקש לראות, וכשאני רואה לא להשתיק ולא לשתוק. אז לפעמים אני מתבלבלת (אני בן אדם) אבל לוקחת אחריות. אני עם תפילה לתת לדברים להתערער, להישבר, להיות לא מובנים, לא נתפסים, להגיע למצב של בלבול, חוסר ודאות, חוסר שליטה וחוסר אונים, אני מבקשת להסכים להפר את הסדר, להפר את האיזון. אני יודעת שיש לי דרך ארוכה עדיין, אבל אני בכיוון. אם לא מספיק מלחמה, שבויים, חיילים מתים, אנשים בלי בתים, יערות נשרפים, יישובים מתכלים, ממשלה אטומה, כט"במים מתפוצצים,  טילים, יירוטים במיליארדי שקלים כדי שנבין, אתמול קיבלנו סימן נוסף. גשם זלעפות עם כדורי ענק של ברד. מה עוד צריך לקרות?  זאת התנועה שאני מבקשת לעצמי, הבקשה שלי להתערער, לתת לדברים להיגמר, להפר את הסדר, לעמוד חסרת אונים בשקט, בענווה, כמה זמן שנדרש, עד שיופיע סדר חדש. זאת התפילה שאני מבקשת לעצמי זאת הבקשה שלי מכל מי שאוהב אותי וזאת ההתחייבות שלי והברית שלי עם עצמי כלפיי כל מי שיקר לליבי. אני יודעת שזה מושך את המפה, מרעיד את האדמה, לא מובן, לא נתפס, מנוגד לאיך שהתרגלנו להבין אהבה, אני יודעת את זה שנים, פעם הייתי מנסה לשמור על עצמי, פחדתי לקלקל יחסים. היום, בתוך הטרוף בו אנחנו נמצאים, אני יודעת שאין אפשרות אחרת, אין ברירה ואין בחירה. זאת המשמעות האמיתית והיחידה של אהבה, דרך זעקה, דרך הסכמה, דרך בלבול, דרך בקשה כנה. הדהודים..... את כל האמת בפנים בבקשה, בבקשה וגם רעיונות לשם חדש לסיפור יתקבלו באהבה

פרק תשיעי

אנחנו מגיעים לעולם עם שיעור, הנשמה שלנו בוחרת את ההורים המדויקים. החיים מתרחשים, הם לא טובים או רעים המציאות משתקפת אלינו בדיוק דרך המידה בה אנחנו סומכים על התנועה ומרפים או דרך העוצמה בה אנחנו מתנגדים. המיסתורין מדבר אליי שנים, אני מקשיבה. עברה שנה מאז שאמא נפרדה מגופה, אני מחפשת סימנים, שואלת שאלות, מנסה להבין מה אמא חושבת עכשיו כשהיא כבר לא כלואה? מה היא רואה? אני  מחפשת בתוכי סליחה, קבלה, השלמה. אני יודעת שלא היתה לה כוונה רעה. אני יודעת שזה הפחד שלה שעמד בקדמת הבמה ושמר עליה שלא תיפגע. היא ביימה אשליה, היא תחזקה תמונה אידיאלית, של משפחה יפה, מושלמת, שלמה. אמא היתה, כריזמתית, מנהיגה, מובילה היא היתה חדה ומבריקה, היא ידעה איך לתמרן את כל מי שרצתה כך שישתף איתה פעולה. היא היתה שחקנית ראשית בהצגה התפקיד שלה היה להיות אמא לביאה, שמהותה למנוע מאיתנו פחד, כאב, תסכול מפגש עם החיים כפי שהם קורים, היא יצרה עבורנו יקום מקביל, בהצגה שלה החוקים לא היו מדוברים, הם היו מאוד ברורים, אמא מתפרקת כשאנחנו חסרות אונים. ואני שרציתי אותה שמחה, חזקה למדתי לנתק את עצמי מהרגשות שלי כדי שהיא תתפרק בגללי. ידעתי שכשאמא חזקה אני בטוחה. היא תשמור עליי מכל משמר, תפתור לי כל בעיה, תדאג שלעולם לא יהיה לי רע. זאת היתה האסטרטגיה שלה, ואני הייתי שחקנית נהדרת בהצגה שהיא ביימה. כולם מחאו כפיים להצגה המדהימה, לגיבורה הראשית שהתמקמה בעולם כקורבן, היא היתה בימאית מחוננת. היא חשבה על כל פרט בקפידה. הזרקור היה עליה, הגיבורה הראשית, כולם מחאו לה כפיים, אני הייתי גאה, לא היה אדם אחד בעולם שראה את העיוות, שהבין שאין קשר בין ההצגה לבין המציאות.  לא היה אף מבוגר שהניח לי יד על הכתף,  שחשב לחבק את הילדה שבגיל עשר ביום בהיר בלי הכנה אבא נעלם, נטש אותה. לא היה אף אחד ששאל אותי מה שלומי, שאמר שמותר לי להיות עצובה, שאין לי מה להתבייש, שאני לא באמת בעייתית ופגומה ושאני לא אשמה. לא היה שם אף מבוגר שאמר שהתנאים שמציבים לי הם לא הגיוניים ולא מציאותיים. שמותר לי שיהיו לי רצונות וצרכים, שאני לא חייבת לרצות רק את מה שאמא רוצה, שיש מקום למחשבות שלי, שאני לא חייבת  ליישר קו עם הרעיונות שלה, אף אחד לא אמר לי שאני לא חייבת להישאר תמיד לידה, שאם אני קצת זזה זה לא באמת בגידה. ואני האמנתי לה, באמת ובתמים הייתי משוכנעת שבלעדיה אני לא יכולה, שאם אתרחק ממנה אפילו לדקה בתוך העולם המפחיד, המאיים והמסוכן אפגע ואהיה אבודה. אמא דאגה לכל הצרכים החומריים, כסף היה אמצעי, עד היום אני לא לגמרי יודעת, בטוחה ומבינה מאיפה הוא בא, אבל הוא שירת אותה. חומר החליף אהבה, היה הכל בשפע חוץ מדבר אחד. לא היה אותי, לא היו לי חיים משלי, הייתי תלויה בה תלות מלאה ובמקומות הבודדים בהם לא הייתי לידה  הייתי דרוכה, חייבת להיות בשליטה כדי לצמצם סכנה, לא להיפגע. צמצמתי עם החיים מגע, זה שירת אותה. זה שירת גם אותי לכאורה, קיבלתי ממנה מחמאות, זכיתי לחיזוקים והכרה  שאני ילדה ממושמעת וטובה.  זאת היתה הדרך בה הבנתי אהבה. לקח לי שנים להבין שסבלתי מדיכאון וחרדה. ועוד שנים להבין שגם היא סבלה, שהחרדה שלה היא זאת שניהלה את המערכה. לקח לי הרבה מאוד זמן לראות כמה היא היתה אבודה ובודדה. כמה הלב היה סגור, וכמה חיינו בבדידות  על אדמה שוממה. מבצר, בלי אור, בלי חופש, בלי חיבוק, בלי אהבה, בלי לדעת שאני חופשייה. כלוב שנראה מושלם, נוצץ, עטוף ביהלומים וזהב. אבל כלוב הוא כלוב, לא משנה כמה יהיה יפה ומרהיב  הוא עדיין כולא, חונק, אין בו חיים.     

                                                                            *************** 

הייתי  בת 17 כשהכרנו. הייתי בעננים, מישהו רוצה אותי, מבחינתי התרחש נס אמיתי. האמנתי בכל ליבי  שכל מי שיכיר אותי ויראה מי אני באמת,  יקח את הרגליים ויסתלק.  השקעתי אנרגיה עצומה בלהסתיר מהעולם כמה אני מקולקלת, משעממת, ריקה, פגומה. תחזקתי דמות שתפקידה היה להגדיר אותי, להסתיר את הפגמים, את החרדה, את הבושה, את האימה, את זאת שלא יודעת את עצמה. סיימתי בגרויות, התגייסתי לצבא, שירתתי קרוב לבית. לאמא היה חשוב (וגם לי) שאהייה לידה כמה שיותר קרובה. היא היתה מספיק מתוחכמת וחכמה לאפשר לי ללכת לבית ספר ולצבא במסגרת המגבלות שהיא קבעה, היא תמיד רקדה על הגבולות, כך אף אחד לא לא שאל יותר מדי שאלות, לא הרים גבה ולא באמת ידע. בצבא שרתתי כפקידה וגם שם הרגשתי לא מספיק טובה. אמא סיפרה לכל העולם כמה היא גאה בי שלמרות כל הבעיות שלי הצלחתי לסיים בגרויות ולהתגייס לצבא. היא סיפרה בגאווה, ואני רציתי למות מרוב בושה ומבוכה. אבל השתכנעתי שכנראה שהיא צודקת  ושזה כל מה שאני יכולה.   אמא לא היתה אשה רעה, אני מניחה שהכוונה שלה היתה טובה, היא לא רצתה להזיק ולא עשתה בכוונה. ואני כשחקנית משנה בהצגה,  ידעתי שלא משנה מה יקרה, אם אהיה מתוסכלת או  עצובה היא תמצא הדרך לפתור את המצוקה. אם רבתי עם חברה בצבא, תוך דקה היא התקשרה למפקדים והעבירו אותי חטיבה (או את החברה). מבחינתי היתה לי אמא אגדה, באותה תקופה לא יכולתי להבין שהיה יותר קל להפוך אותי לנכה מאשר להודות שהיא לא בריאה בנפשה ולטפל בעצמה.       

                                                                              ************************  

כשהשתחררתי מהצבא, הוא עדיין היה חייל, אמא אמרה שזה זמן מצוין להירשם ללימודים. כמובן שכמו תמיד הקשבתי לה, האמנתי לה וממילא לא היתה לי דעה (וגם אם היתה היא לא היתה חשובה). האמת, היתה לי בלב כמיהה ללמוד עבודה סוציאלית או פסיכולוגיה, מבחינת אמא זאת היתה התמודדות מורכבת, וכהרגלה דובבה את הפחדים שלי בצורה נאמנה ושיכנעה אותי (לא שהיה קשה)  שעדיף שאלמד הוראה. אם זה מעניין אותי או אם זה מה שאני רוצה בכלל לא היה פרמטר במשוואה. השיקולים היחידים שלי היו (בדיוק בסדר הזה) שאהיה קרובה אליה, שלא יהיה לי קשה מדי, שאצליח לסיים בלי שיראו כמה אני דפוקה והשיא -  שאפילו אצליח למצוא עבודה. תואר ראשון באורנים, לפני כל מבחן התקף חרדה, אמא הסיעה אותי וחיכתה להחזיר  (כמובן שלמדתי במכללה הכי קרובה). שרדתי את החיים כשיד אחת תמיד אוחזת בה. האמנתי שאני בסכנה מתמדת והיא גלגל ההצלה. כשהייתי בת  22 בסיום השנה השנייה של הלימודים התחילו חתונות של חברים. אני זוכרת שיום אחד כשהלכנו ברגל מהבית של ההורים שלו לבית שלי, שאלתי אותו אולי נתחתן גם? (כי רציתי להיות כמו כולם) וכך היה. ההורים שלו ביחד עם אמא תיכננו את החתונה, אך אחד לא חשב לשאול אותי מה אני רוצה וגם כשהעזתי לומר, ביטלו את מה שרציתי בשנייה ואמרו שאני לא מבינה. רציתי חתונה קטנה, אבל הם לא רצו להעליב משפחה וחברים,  היו להם ביחד 600 מוזמנים. (הכרתי בחתונה שלי  אולי 50 אנשים). רציתי חתונה בטבע, אבל הם אמרו שצריך אולם כדי שלא יהיה חם ושלא יהיו יתושים וגם שחשוב למצוא מקום קרוב שיהיה נח למוזמנים רציתי להיות באולם לקבל את האורחים,  אבל הם אמרו  שזה לא מקובל, שצריכה להיות להקה וכניסה מרשימה וכך מצאתי את עצמי מחכה באוטו עד השעה 22:00 עם התקפי חרדה. כמו החתונה גם בחיים, כולם על הבמה ואני שקופה, ממלאה תפקידים בהפקה שלה, מאחורי הקלעים. ירח הדבש היה לילה אחד בטבריה וגם אז, ביום השני קראתי לה שתבוא כי הייתי עם התקף חרדה והיא ללא ספק התייצבה. איך הוא הסכים? גם הוא היה שחקן משנה,  זה היה התנאי רק מי שעומד בכללים שלה יכול להיות בפנים. רק כשהיא נפטרה והוא לא הגיע להלוויה ולשבעה הבנתי מהילדים כמה אכזרית כלפיו היא היתה.   סיימתי תואר ראשון, התחלתי לעבוד כמורה (פעם ראשונה בחיים שעשיתי בחירה) חלמתי לעבוד בקיבוץ, למזלי אמא אישרה. מיד אחריי החתונה גרנו (כמובן) אצלה (כי חבל לבזבז כסף על דירה שכורה כך היא אמרה) זה שירת את הדמות של האמא המושלמת שהיא תיחזקה, שנה לאחר מכן קנינו דירה. קצת אחריי שעברנו אמא מכרה את הבית שלה ועברה לגור בבניין שממול. מבחינתי (כך הייתי בטוחה) זה היה נפלא, מבחינתה זאת היתה עוד הקרבה היא תמיד אמרה שמכיוון שאבא נעלם והיא צריכה למלא את מקומו, היא מוותרת על עצמה. תמיד היתה מניפולציה שאפשרה לה לייצר אצלי רגשות אשמה. היא ויתרה על חייה בשבילי ואני חייבת לה. בגיל 25 ילדתי את יובלי, הגוף היה בשל ללדת, אבל לגדל ילדים לא הייתי כשירה. הייתי עסוקה בלתחזק קליפה  דקה שתסתיר מהעולם שאני ריקה וחלולה, את החרדה, את תחושת הפחד והסכנה התמידית (שהיתה דמיונית אבל חייתי אותה כאילו היא לחלוטין אמיתית). הייתי דרוכה, הייתי מתוחה, ככה גם היא היתה.  תינוקות היו בשבילי מאז ומעולם מקום מפלט, מקום שמחבר אותי למי שאני. ויובלי תינוק מושלם, יפהפה, חכם וחייכן אבל אני לא מספיק הייתי שם, היא היתה תמיד ביחד איתי, היא קיבלה תפקיד חדש משמעותי ואני עשיתי כמובן כמיטב יכולתי אבל בעיקר הייתי עסוקה בלשרוד ולתחזק את עצמי. כל נזקקות שלו עוררה חרדה גם בה וגם בי. שנה וחצי אחר כך רוני נולדה, תינוקת מהממת, שני תינוקות שגדלו עם אמא, סבתא והחרדה. היום אני יודעת להגיד שהמזל הגדול ביותר שהיה אבא שפוי ומאזן בסביבה ומשפחה אוהבת וחמה. הבגידה שלי באמא (לטענתה) הצילה את שני המלאכים התמימים והמהממים, האור הכי גדול שלי בחיים. הפחד הכי גדול של אמא היה נטישה. זאת היתה חרדת מוות עבורה. כדי לא לפגוש את הפחד הבלתי נסבל היא ניקתה את הזירה. היא סילקה את כל מי שהיה יכול לנטוש אותנו או אותה. היא בנתה מבצר ומסביבו חומה, רק בעיה אחת היתה. היינו אנחנו אחותי ואני, שתי הילדות שלה, איתנו היא היתה תקועה. אחריי שהיא שדאגה שאבא שלנו יעלם מהזירה,  תמצית החיים מבחינתה היתה שלא נעזוב אותה, שתמיד נהיה שם בשבילה. לכך הופנו כל המאמצים, כל המשאבים, כל התמרונים כל דבר שהיא עשתה בחיים. היא היתה היתה אומללה, היא היתה כלואה, היא היתה בודדה. היא היתה חסרת אונים והסתובבה בתוך דמות של חזקה. הכל היה מטורלל והפוך. גם מי שראה לא הצליח לתפוס, כי היתה כל כך חכמה שהיא הצליחה לתעתע בכולם, היא ידעה לשחק לאנשים בתודעה. זה לא היה לטובתנו ובטח לא לטובתה כי אי אפשר היה לעזור לה. אבל היא היתה בן אדם מבוגר. היו שם שתי ילדות קטנות. מכיוון שנשארנו מבחינתה האיום האחרון והיחיד על קיומה היא דאגה בהתמדה לרוקן אותנו מעצמנו ועשתה בנו ככל העולה על רוחה. כארבע שנים אחריי שהתגרשתי אמא דאגה לקנות לי בית חדש עם גינה, באותה תקופה הייתי עוורת, עדיין שבויה באשליה שהיא יצרה. קצת אחריי שנכנסתי לדירה החדשה, היא קנתה לאחותי את הדירה הסמוכה כשבנינו חצצה חומה, היא פתחה שער ויצרה אשליה חדשה "אחוזת הגדרוניות".  כאן התרחשה נקודת מפנה ביחסים שלי איתה, הילדים הלכו מדי פעם לאבא שלהם בניגוד להסכמתה, מבחינתה זאת היתה הפרת חוזה ובגידה. ואם לא די בזה, הייתי בזוגיות שהלכה והתהדקה, ברגע שהכנסתי אנשים זרים לתמונה הפכתי להיות אויב מבחינתה. היא פתחה במלחמה שהיתה מאוד נוקבת, עקבית וברורה. "או הם או אני" זאת היתה האמירה. ואני? אין לי מושג מאיפה היו לי הכוחות, אבל הייתי נחושה, לא ויתרתי לא עליי, לא על ילדיי והגרוע מכל מבחינתה היה שלא ויתרתי עליה ולא עזר כמה שהיא ניסתה. זה היה סיוט בשבילה (לא שהיתה לי כזאת כוונה). בחרתי בי, ויתרתי על כל טובות ההנאה ולא הסכמתי לשתף פעולה עם הדיקטטורה שלה, עם הנסיונות האינסופיים לגרום לי להעלם לה מהחיים. אני יודעת שזה לא באמת מה שהיא רצתה, אבל בוחן המציאות שלה היה לקויי ומעוות, כי היא לא היתה בריאה בנפשה. הייתי מזמינה אליי את כולם בערבי שישי, מבשלת אוכל טעים וקינוחים, אחריי האוכל אמא היתה מנגנת בגיטרה ובאקורדיאון וכולנו היינו שרים. כשאני שומעת שירים מסוימים ונזכרת בערבים משפחתיים אני בוכה, היה כל כך הרבה איכויות שיכלו להפוך את המשפחה שלנו לממלכה ואת אמא למלכה. אבל במקום האיכויות ניהלו את החיים שלנו הפחדים שלה. הציפיה הלא רציונלית שלה מעצמה, לעולם לא להיות חלשה והפחד מנטישה. זאת היתה חרדת מוות עבורה. כדי לא לפגוש את הפחד הבלתי נסבל היא נמנעה. מערכות יחסים היו מבחינתה עסקות של סחר חליפין. היא ניקתה את הזירה. היא סילקה את כל מי שהיה יכול לנטוש אותנו או אותה. היא בנתה מבצר וסביבו חומה. שנים  היינו שלושתנו.  תמי, אני והיא. מלבדנו יכלו להיכנס לזירה רק כאלה שהיו מהם טובות הנאה. תמצית החיים מבחינתה היתה שלא נעזוב אותה, שתמיד נהיה שם בשבילה. לכך הופנו כל המאמצים, כל המשאבים, כל התמרונים כל הדברים שהיא עשתה בחיים. היא הטעתה. תמיד היו אנשים סביבה אבל היא היתה בודדה. הכל היה בהסוואה. היתה הדמות שהיא הבירה לקדמת הבמה, מובילה, מנהיגה והיתה זאת שהיא הסוותה זאת המפוחדת, החרדה, שחייבת שליטה. אמא היתה כלואה, היא היתה בודדה. היא היתה חסרת אונים והסתובבה בתוך דמות של חזקה. הכל היה הפוך, בזה היא היתה אלופה גם מי שראה לא הצליח לתפוס, כי היתה כל כך חכמה שהיא הצליחה לתעתע בכולם. היא ידעה לשחק לאנשים בתודעה. זה לא היה לטובתה כי אי אפשר היה לעזור לה. עם כל העולם היא ידעה לתמרן, למנוע אבל היינו שם אנחנו תמי ואני שתי ילדות קטנות שמאיימות על  קיומה  והיא ידעה איך לרוקן אותנו מעצמנו, לשלוט בנו שליטה מלאה ולעשות בנו ככל העולה על רוחה.  

                         ***************  

בדיוק לפני שנה אמא קמה מהמיטה בבית החולים הסיעודי בו היתה ונפלה. ארבעה ימים אחר כך היא מסרה את נשמתה. עשרים שנים חלפו מאז שהתחלתי לתפוס את המציאות כפי שהיא ולא כפי שאמא ציירה אותה. עשרים שנים מאז שיצאתי למסע בו ביקשתי לקבל אותי לעצמי בחזרה, למצוא אותי. שנים של מאבקים שהיא נאבקה בי. שנים של בקשה לריפוי והחלמה מפוסט טראומה מורכבת, מדכאון וחרדה. בתקופה האחרונה יש בתוכי קריאה להפסיק לכעוס עליה ולהאשים אותה, לדעת שלא משנה מה היא עשתה, החיים עכשיו בידיים שלי ואני יכולה לחגוג אותם ולהיות במלואי, זה לא קשור אליה זה תלוי רק בי. וכן זאת חוויה מכאיבה, לא משנה כמה אעבד אותה, כמה שנים אטפל בעצמי,  כמה אצליח למצוא איזון עם כדורים, כמה טרנספורמציות ופריצות דרך אעבור בחיים, כשאפגוש סיטואציות מסוימות אחזור להיות הילדה הקטנה שתמיד היתה לא מספיק טובה, שהיתה צריכה לנתק את עצמה מהרגשות שלה כדי שאמא לא תתפרק, שהיתה חייבת לרצות אותה כדי שהיא תתפקד, שהיתה תמיד עם רגשות אשמה, שהברית היתה שלעולם, לעולם לא תעזוב ולא תנטוש אותה כי ככה מתנהגת ילדה בוגרת, אחראית וטובה. אני לא קורבן ולא מסכנה אבל חיים שלמים לא מצליחים לרפא פצעים של ילדה ששיחקו לה בתודעה. רציתי לשנות את השם של הסיפור כי אונס היא מילה איומה, קשה, אכזרית. הקונוטציה המיידית שעולה לראש היא מינית. אדם שמשתלט על אדם אחר, כופה את עצמו עליו כדי לספק את צרכיו המיניים , בלי להתייחס, לראות, בלי שיהיה לו אכפת למה שקורה לצד השני. כשהורה אונס את הילד שלו, הוא יושב בכלא. אבל  מה קורה במצבים בהם הורה הופך את הילד שלו לדמות שכל תפקידה בעולם למלא את צרכיו הרגשיים המעוותים? שהוא הכוכב הראשי והיחיד בסרט שלו וכך גם שאר האנשים בחייו ובראש ובראשונה הילדים? הפציעה אינה נראית כלפיי חוץ. אין סימנים כחולים או שריטות על הגוף. אבל הפציעה הפנימית היא הרסנית, ההתאוששות ממנה מורכבת, ולא תמיד אפשרית. אני מבקשת להיפרד מהקורבנות והמסכנות, אבל משאירה את השם בעיקר בשביל ילדים אבודים נוספים להורים אנסים

                                         ***************   

ככל שעברו השנים, החרדה של אמא הלכה וגדלה, היא תפסה את כל המקום, מילאה את כל החלל, לא השאירה מקום לשום דבר. בחודשים האחרונים ראיתי את אמא הולכת ומאבדת את כוחה, את גופה, את צלילותה אבל לרגע היא לא הסכימה לאבד שליטה. טיפלנו בה כמו שמטפלים בילדה. ראיתי את הפחד שלה, את האימה. כאבתי אותה. בימים האחרונים שלה יכולתי לראות את הילדה שהיתה, קטנה ואבודה, מצטמקת. יכולתי לראות את הפחד בעיניים שלה ואת הפגיעה, עליה מעולם לא דיברה. בכל פעם שבאתי לבקר אותה דאגתי להביא לה את האוכל שאהבה, בישלתי לה כמו שמבשלים לילדה, כל כך רציתי לפנק אותה, כל כך שמחתי שלרגע היא שמחה. בכל פעם שהלכתי ממנה הרגשתי שאני נוטשת אותה. ראיתי דרכה את הילדה שהיא, את הילדה שהייתי, שמפחדת שינטשו אותה,  ילדה ששוב ושוב ושוב נינטשה. בימים האחרונים כשראיתי את אמא הולכת ודועכת נזכרתי בסבתא, שהייתי כל עולמה ואיך לרגעים גם היא הפכה לידי לידה קטנה ופגועה. יכולתי לזהות את הבהובי הטראומה הבין דורית שממשיכים לשפוך אורות על הצללים. יכולתי להבין איך הייתי ילדה שתפקידה בחיים להרדים את עצמה. לא לפגוש פחד, כאב כדי למנוע מסבתא ומאמא מפגש עם חוסר אונים. ראיתי איך כאמא הילדים שלי ינקו ממני את אותן החוויות, את אותם הפחדים, שאם הם יהיו חסרי אונים הם יחוו את כל המבוגרים המשמעותיים סביבם מתפרקים. לאחרונה ביקשתי מהם סליחה, על שהם היו צריכים להיות קשובים לצרכים שלי, על החרדה שניהלה את המערכה. ביקשתי ממני סליחה, על האמא שהייתי, אני יודעת שעשיתי כמיטב יכולתי, שהייתי אמא שלהם כמו אמא שהיתה איתי. אני מבקשת מאמא סליחה, אני יודעת שזה שבחרתי בחיים לא באמת בגדתי בה. אני יודעת שבמידה מסוימת גם היא רצתה טוב ועשתה כמיטב יכולתה, להבנתה. אני יודעת שלא באמת הייתי ילדה רעה. שהעונשים הקשים שספגתי לא הגיעו לי, לא עשיתי שום דבר רע. אני יכולה לאסוף לחיקי את כל החלקים הפצועים, הכואבים, הנטושים של הילדה שלא היתה, לחבק את הילדה שאני הייתי צריכה להיות האמא שלה, את הילדה שהיתה אמורה לתפקד כאילו מעולם לא חוותה פגיעה, כאילו תמיד אהבו אותה, ראו אותה, את הצרכים שלה וכשסוף סוף ראתה את עצמה הגיבו אליה בביקורת קשה, בהטחות, במלחמה ושנאה. היום אני יודעת שהיא לא שנאה אותי, שזאת היתה שנאה שלה את עצמה, הילדה הקטנה בתוכי רצתה שיחזיקו אותה, רצתה אהבה אבל היא לא יכלה, כי לא יכלה להחזיק את עצמה. הנזקקות שלי עוררה בה את הנזקקות שלה והיתה בלתי נסבלת עבורה.                                           

                                ***************** 

אני כבר לא כועסת, לא עליה ולא על כל מי שבטעות נפל ברשתה, תומרן על ידה ושיתף איתה פעולה. בדיוק ביום הזה לפני שנה, הייתי אתה, נתתי לה נשיקה וידעתי שזאת הפעם האחרונה שאראה אותה. שנה מאז שאמא נפטרה, כל כך הרבה מאז השתנה. התזמורת שאמא ניצחה עליה ביד רמה התפרקה, ברגע שאמא הלכה התנפצה האשליה, קרה הדבר ממנו אמא הכי פחדה. ולא כי יש מישהו רע בעלילה, אלא פשוט כי ככה זה, חוקי יקום פשוטים. תמיד קורה בסוף כל מה שרצינו למנוע, כל השדים מתעוררים לחיים לא מילים. לקראת סוף חייה, ראיתי בעיניים שלה את האמירה שהיא יכלה לסמוך עליי ולהירגע. היא מעולם לא אמרה. היא לא היתה צריכה, היא דיברה בלי מילים,  היא ידעה שכשם שמצאתי דרך לא לנטוש אותי ולהישאר גם איתה, אמצא את הדרך לקיים את הצוואה על אף שזה לא יהיה בדרך שלה. אני מחויבת לצוואה. זאת משימת חיי והיא קשה, נורא. בשלב זה, אני לא יכולה לכתוב על כך מילה. אני בעצמי עדיין מנסה להבין מה הצעד הבא. ברית אחת כרתתי איתי, כל זמן שאני בריאה בגופי ובנפשי וכל זמן שאני מזהה ילדים שנאנסים בהסוואה, אני לא עוצרת ולא מעניין אותי מה יגידו עליי, מה המחיר שאשלם, אני אזעק תמיד את זעקתם של הילדים שלא מסוגלים לזעוק בעצמם. אני לא במלחמה, לא הייתי מעולם, אני לא נגד אף אחד אני בעד. אני לא אעצור עד שאדע שעשיתי את כל מה שאני יכולה, את כל מה שמעולם אף אחד לא עשה עבורי.   אני יודעת שהיה קשה להבין, יש דברים שגם ממני עדיין נסתרים. יחד עם זאת, אני יודעת שהיו לא מעט אנשים שהרגישו, ראו ובחרו לא האמין. היו את אלה שניסו, שאמרו והורחקו, היו אחרים שראו ידעו והתעלמו. אני הבטחתי לעצמי שלעולם לא אשתוק ולא אשמור על עצמי כשאראה ילדים שעוברים אונס רגשי. אני יודעת שהסיפור לא הסתיים, הוא עדיין חי בעולם ונושם. אני יודעת שיש הרבה שקרים, תחבולות והסתרות שכרגע אני לא יכולה לדעת ולראות. ויחד עם זאת, אני בוחרת כרגע להדליק את האור ולזעוק שההצגה חייבת להפסיק, אמנם היא לא הסתימה אבל השחקנית הראשית ירדה מהבמה.   זה הזמן המתאים לכתוב מחדש את התסריט בתפילה שהפעם הסוף יהיה טרגי פחות וטוב יותר. אני מחפשת בימאים חדשים, יצירתיים שיאירו מקומות חשוכים ואפלים

31.12.24 

אמא כבר שנה שאת לא כאן, אבל אני מרגישה אותך איתי כמו שלא הרגשתי מעולם.האנרגיה שלך עוצמתית וחזקה תמיד היא היתה רק שעכשיו היא משוחררת וחופשיה אין שניה ביום שאת לא איתי אולי זה נשמע מוזר אבל אני יודעת שכששחררת את גופך שוב ילדת אותי זה נשמע מופרך, דמיוני, שטותי אבל מבחינתי זה חי, פועם ואמיתי.שנים הרגשתי לא שייכת, לא היתה לי קרקע, הייתי בודדה הרגשתי אבודה אני כבר לא מתביישת, לא מפחדת, לא כועסת, לא מתנגדת, אני מסכימה. את יודעת אמא, אומרים שכשתינוק בא לעולם הוא בוחר את ההורים המדויקים לעבור דרכם  שיעורים. הנשמות במשפחה שלנו בחרו שיעורים קשים. אני חושבת על סבתא על הילדה שהיא היתה, על איך זה השפיע עלייך, עלינו, על ילדנו. הבהובי טראומה בין דורית שופכים אור על צללים אבל די, אנחנו כבר לא ילדים שעברו דברים קשים האחריות שמוטלת עלינו היא לבחור בחיים. את יודעת אמא, אני נוסעת פעמיים בשבוע כבר שנה לטפל בילדים מפונים. הם דרוכים ומפחדים כאילו עדיין מרחפת עליהם בכל שנייה סכנה אמיתית, סכנת חיים. ככה היו החיים שלי שנים. כשאני איתם אני חושבת על סבתא על הילדה שהיתה, פליטה ששרדה לבדה את  זוועות השואה וניצלה. ילדה אבודה נשמה תועה שהקימה משפחה. בשנה האחרונה אני הרבה יותר קרובה אליה, אלייך, אליי לילדה שהיית, לילדה  שהייתי, לילדה שהיא היתה. לתמי לגילי ויהלי, לילדים שלי. כל ילד בשרשרת הדורות המשפחתית קיבל תפקיד מהותי, למלא חלל לשמור על ההורים שלא ינטשו שוב שלא יתפרקו, ילדים שתפקידם להגדיר אותנו ההורים. שיהיו אלה שהופכים אותנו להורים מושלמים.כולנו היינו במידה כזאת או אחרת ילדים הוריים, אולי בעיקר הבכורים ויש לזה מחירים. בתקופה האחרונה ביקשתי מיובלי ורוני סליחה. סליחה שהם היו ילדים כאלה מהממים, טובים, חכמים אבל לא יכולתי לראות אותם כי הייתי עסוקה בי, בלהרגיע את החרדות והפחדים. סליחה שהייתי לחוצה  כשהם היו חולים, סליחה שמנעתי מהם מפגש עם החיים, שלימדתי אותם שבלעדיי הם לא יכולים, סליחה שגרמתי להם להרגיש אשמים כשהם הפגישו אותי עם חוסר אונים. סליחה שגרמתי להם לצמצם את עצמם כי האמנתי שהעולם מאיים, מפחיד ומסוכן.ה אז כן, ברור לינהשעשינו טעויותנהלא מכוונות רעות, עשינו הכי טוב שידענו והיינו יכולות אבל די, מספיק. הגיע הזמן לחיות את החיים ולא את הפחדים. אמא את וסבתא איתי נשמות חופשיות שיחררתן אותי מתפקידי אני לא מתביישת יותר  כשאני מרשה לעצמי להיות אני אני לא מפחדת יותר מאי ודאות וחוסר אונים אני מקשיבה לרוח, למה שמבקשת האהבה  אני מבקשת סימנים אני יודעת שיש הרבה אנשים סביבי שלא מבינים ואולי אפילו נפגעים וכן, עשיתי השנה דברים קשים, הכי קשים שעשיתי אי פעם בחיים. אבל אני שלמה, אני יודעת עמוק בפנים שלא היתה לי ברירה. שלפעמים רק כשהכל קורס, מתערער, מתפרק, יכולים להתרחש שינויים. אין יום שאני לא בוכה, כאובה, עצובה, נושאת בליבי תפילה .ואתן רוקדות איתיאת הריקוד האמיתי אתן באות אליי בכל מיני צורות, אתן מופיעות לרוני בחלומות המיסתורין מדבר אליי דרככן אני מבקשת סימנים ומיד הם מגיעים המיסתורין  דיבר אליי תמיד. אני זוכרת אמא שלפני כעשר שנים אמרתי לך שנרשמתי ללימודים, שמחת (בטח חשבת שאני הולכת לעשות תואר שני)ו אז כשאמרתי לך שאני הולכת ללמוד פסיכולוגיה בודהיסטיתהיה לך מבט שאומר השתגעת? התחרפנת?י רדת סופית מהפסים? זה בער בי זה היה חזק לא יכולתי ללכת נגד עצמי ואת יודעת משהו אמא, אני יודעת שבתוכך שמחת, שהיית גאה כשראית אותי מתפתחת וגדלה. היום אני מבינה שזה פשוט הפחיד אותך נורא. תמיד אמרת שאני נס רפואי הנשמה שלי בחרה להישאר למרות שכמעט מתתי בלידה.השבוע ב 30.12 יום פטירתך נזכרתי שבדיוק לפני שלוש שנים באותו תאריך הייתי בין המוות לחיים,  נכנסתי לניתוח חירום מציל חיים.  וככה אני מתה ונולדת מחדש דרכך, שנים. אנחנו בתוך מציאות אפלה, לפעמים יש תחושה שלתוהו ובוהו חושך על פנים תהום אבל כשאני מסתכלת לשמיים את משתקפת אליי דרך כוכב הצפון, מסמנת לי כשאני בכיווו הנכון. אני יודעת שכשאת נפרדת מהעולם חזרנו לנקודת האפסץ אני מתפללת שהכאוס שנוצר יצור סדר חדש, יברא עולם שפוי, גם אם כרגע הוא נסתר, נעלם, לא גלוי. 

אמא יקרה שלי נוחי על משכך בשלום אני יודעת שאת איתנו ברוחך שומרת, מכוונת בדרכך

                                 ***********************

ונהפוך הוא..... פורים 2025

בשנה האחרונה כתבתי את סיפור החיים שלי  כתבתי על "אונס רגשי" סיפור שנכתב אחריי שנים של התבוננות פנימית. הוא נכתב על מיכל הילדה, הקטנה, הפגועה. מי שכתבה היתה מיכל הגדולה, זאת ששנים שאלה שאלות, ביקשה לראות, חיפשה תשובות, זאת שביקשה להתעורר, להתפקח מאשליות, שרצתה להפסיק להאמין שהעולם מסוכן, שחיפשה שלווה. שביקשה להפסיק להיות דרוכה, רדופה, מנוהלת מתוך חרדה. לרגעים הסיפור היה כל כך נוכח, אמיתי, מכאיב, צורב, חותך בבשר החי, עד שלעתים הבוגרת הזדהתה עם הילדה. לא ידעתי איפה היא נגמרת ואיפה אני מתחילה מי זאת שמדברת מתוכי? היא, הילדה המפוחדת? או אני? היתה את זאת שכתבה את העלילה ואת השנייה שנבהלה וכך במקום להמשיך להתבונן על הבלבולים הפכתי ברגעים מסוימים להיות שתי הדמויות,  במקום לאחות את הפצעים, העמקתי את הפיצולים. לרגעים הייתי הקורבן, הנתקפת, באחרים התוקפת, לרגעים הייתי הנאנסת, באחרים כופה את עצמי, חייבת, אונסת.  הייתי האוזקת, הסוהרת וגם המשחררת, עורכת הדין וגם השופטת. והטרגדיה הגדולה בעלילה, שלא היה לי מושג שזה מה שקרה לא ראיתי שזה מה שאני עושה. מנגנון ההגנה נשאר, האסטרטגיה השתנתה שמרתי על עצמי, למרות שלא היה ממה, לא באמת היתה סכנה, זעקתי, נלחמתי במקום להימנע.
 ליקום יש חוקים ברורים, לא עובדות עליו מניפולציות, הוא לא מזהה זיופים ושקרים.  הוא מגיב באופן מיידי לאנרגיה ממנה אנחנו באים פחד מביא פחד, מלחמה מביאה מלחמה, אהבה מביאה אהבה. למזלי הרבה שנים עשיתי עבודה יסודית, מעמיקה וטובה, בכל פעם שהתפתיתי להאשים ביקשתי לראות מקומות בהם אני עוצמת עיניים ויוצרת שטחים מתים. זה לא היה קל, כי כשנמצאים באזור עוורון לא רואים, הכל נראה חשוך ומבולבל. ויחד עם זאת, היה לי על מה לסמוך מבפנים ידעתי שהשמש זורחת תמיד, גם כשיש עננים, מה שאפשר לי לחפש את התשובות בתוכי, לצלול לעומקים חדשים. **************************** בזמן האחרון אני מרגישה שאין לי אויר, שהאנרגיה תקועה ביקשתי לראות מקומות בהם אני עוצרת את התנועה. יוצרת סיפורים, מאמינה בהם וחיה כאילו הם אמיתיים, ביקשתי לראות במקום להאמין. לקח לי זמן לראות ולהבין שהמלחמה אליה יצאתי בשנה האחרונה הזכירה והפעילה מנגנונים, לחצה על כפתורים. הזכירה מחשבות, אמונות, הרגלים, דפוסים ישנים  שכבר מזמן לא רלוונטיים אבל מסתבר שעדין מנהלים לי את החיים מבפנים, שעדיין פועלים. התפתיתי להאמין בהם יותר ויותר ולחיות אותם כאילו הם אמיתיים.  למזלי ולשמחתי, הידע הוא עוגן עבורי, אז הזכרתי לעצמי שאנחנו באים לעולם כדי ללמוד שיעור מרכזי וכמו בספירלה אנחנו פוגשים אותו שוב ושוב בכל פעם ממקומות שונים. השיעור לא משתנה, הוא משנה צורות ופנים. יכולתי לסמוך על הידיעה, שגם כשאני מאמינה, אני לא באמת אותה ילדה ועדיין, הם פעלו עליי חזק מבפנים. החרדות שיצרו בעבר דריכות, התחלפו בניתוקים. ביקשתי לדעת, לראות, שאלתי שאלות, חיפשתי תשובות לקח לי זמן לזהות שאני ממשיכה לתחזק אמונות, שהגעתי למסקנות שאני חיה אותן כאילו הן נכונות. לקח לי זמן להבין שבמקום שלום בתוכי, יצרתי פיצולים. שחיות בי שתיים, זאת שמונעת מהמיינד, שמאמינה שיש סכנה וזקוקה להגנה והשנייה האמיתית חכמה, ערה, יודעת, רואה את זאת שמאמינה שיש סכנה, מתחזקת סיפור, מחשבה, אמונה ישנה, וחיה כאילו זאת האמת, היחידה הנכונה. הסתובבתי בעולם מבולבלת, עין אחת פקוחה והשנייה עצומה. לא תמיד מזהה מתי אני עיוורת, מפחדת, מרדימה, מנתקת מגע, מפחדת להיפגע, חיה בתוך מציאות בדויה ומתי אני בתוך החיים, ערה, רואה ********************* בשנה האחרונה אני משתדלת לקום לראות את הזריחה ובזמן שהשמש עולה להניח תפילה. אני מתפללת להקיף את עצמי באנשים ערים, שחקני נשמה שיגידו לי אמת כשהם רואים בלבולים, שיגידו לי שאני חיה סיפור במקום לחיות את החיים. שלא ישמרו על עצמם אם אכעס או אאשים שיגידו אמת גם כשהיא קשה. שנים אני מבקשת להיות ככה, עבור אחרים לא לשמור על עצמי כשאני רואה שהם מפעילים מניפולציות, מתמרנים, מתחזקים סיפורים, כשהם מאמינים שהם חסרים. 
בטעות התרגלנו להאמין שעדיף לשתוק, להעמיד פנים כאילו אנחנו לא רואים לשמור על עצמנו, להימנע מהאמת, למדנו לשקר, למרוח חיוך על הפנים, להיות צבועים. סיפרנו לעצמנו שככה מתנהגים אנשים נחמדים, מכובדים, בעלי ערכים, מנומסים. בטעות האמנו שלא מותאם לומר את כל האמת בפנים.פעם גם אני שיחקתי במגרש הזה, אני מכירה היטב את הכללים וגם את המחירים והם קשים. כבר מזמן בחרתי לשנות את החוקים, להגיד כשאני מזהה עיוותים, לומר אמת כשאני רואה שאנשים מפעילים מניפולציות ומשתמשים באחרים כי הם מאמינים שהם חייבים. בשנה האחרונה, שיחקתי בלי לשים לב בשני המגרשים.
 למזלי ולשמחתי, תפילותיי נענו, הקפתי את עצמי עם השנים באנשים ערים, רואים לא שומרים על עצמם, לא שותקים, מדברים. סיפור החיים שלי, על נרקסיזם, יחסים מתעללים, על CPTSD על "אונס רגשי" על "מגפה השקטה"  שנכתב בשנה האחרונה  נכתב מתוך ערות, בהירות וחכמה, הילדה שבתוכי קיבלה במה, מצד אחד היה לה תוקף, זעקתי את שתיקתה, יצאתי להגנתה  מצד שני, נבהלתי ושוב הסקתי מסקנה וחייתי אותה כאילו היא נכונה. הילדה שבי כרתה איתי ברית. מעתה ועד עולם לא יקום האדם שיטיל בי ספק, שיגיד שאני לא טובה  ואם זה יקרה, נשבעתי בתוכי, הבטחתי לילדה  אני אשתיק, אכעס, אזעק, אצא למלחמה. ואם זה לא יעזור, אשתבלל, אסתגר, אפרוש, אעלם, אנתק מגע מהסכנה. וכך מבלי מישים, חזרתי לתחזק בדיוק את אותה אמונה, את אותה הנחת יסוד שגויה חזרתי להיות דרוכה, כאילו אני במלחמה רק שהפעם לא היו אויבים חיצוניים, אני הפכתי להיות גם האויבת וגם שומרת הראש. קול אחד בתוכי יודע שאין באמת סכנה וקול אחר נעמד על רגליים אחוריות  דרוך,  מוכן למלחמה. במקום להישיר מבט למחשבות, לראות, לשאול שאלות  לקלוט שהסקתי מסקנות שמפריעות לי לחיות. המשכתי לחיות ולהחיות בדיוק את אותן המחשבות, התחוללה מלחמה בתוכי בין זאת שמבקשת להקשיב, לחיות בתוך החיים כפי שהם מתרחשים לבין זאת שנבהלת ומתפתה להאמין למחשבה, שמתחזקת אמונה ישנה וחיה אותה כאילו היא נכונה.
למזלי ולשמחתי אנשים חכמים ויקרים לא נפלו בפח (שטמנתי לעצמי) הם ראו, הרימו דגל אדום ועצרו אותי בחריקת בלמים. הם ידעו מה קורה כשממשיכים לנוע באזורי עוורון בביטחון. זה היה קשה,  מצד אחד ביקשתי שיגידו מצד שני כעסתי כשדיברו.  הם הציבו מראה, לא שופטת, לא מאשימה אבל אני כל כך נבהלתי, שבמקום לעמוד שקטה ולראות אותי דרכה, יצאתי למלחמות. כשלא עזרו המלחמות מצאתי את עצמי משתבללת, נסגרת, מתרחקת, מרחיקה, פורשת. במקום לפגוש אותי דרכם האמנתי לרגעים, בטעות שהם אויבים אבל הם, באים מאהבה, הם לא נבהלים כשאני מבוהלת הם נשארים קרובים, אוהבים,  קוראים לי, עדים, מדברים  מקשיבים למה שהאהבה מבקשת ומצייתים.לרגעים כשראו שאני מתעקשת הם שאלו בעדינות מה אני מבקשת? אני מודה להם, לעצמי, לאלוהים שברגעים כאלה עם כמה שאני נבהלת ומבולבלת  אני לא עוצרת, אז ביקשתי שישארו ערים, רואים, יציבים שידברו אמת כשהם מזהים שאני נעה בשטחים עוורים. זה היה קשה,  להם ולי כי פעלו שם בעוצמה שני כוחות מנוגדים אחד שביקש לראות והשני שהתנגד ואני ביקשתי מהם להמשיך, להרעיד, לטלטל, לערער.גם כשפחדתי נורא, יכולתי לסמוך על הידיעה שרק כשלוחות טקטוניים זזים ויוצרים סדקים מתרחשים שינויים מהותיים. ידעתי שאם כמה שקשה לי להישאר יציבה כשהאדמה רועדת והכל מאיים להתפרק ולהישבר, בלתי אפשרי לוותר.  וכך תקופה הם מדברים אל החכמה העמוקה, אל האהבה שבי, אל הנשמה ואני בוכה, כואבת, מתוסכלת, נזעקת, מפחדת, מבוהלת, רועדת כולי, מתערערת, כועסת אבל נשארת ומבקשת שישארו שם איתי ממקום אמיתי, שלא יבהלו כשאני כל כך מפחדת. זה דורש ענווה, פשטות, ציות. הייתי צריכה לשמוע שוב ושוב שמראה  לא שופטת ולא מאשימה שאם אני מסכימה לראות, היא מאפשרת לי לראות דרכה את זאת שיצרה שטחים מתים את זאת שעשתה פיצולים שהיתה בניתוקים וגם את זאת החכמה, שמבקשת לגדול להיות שלמה. ביקשתע לראות, יש רגעים בהם  המראה מתמלאת באדים ונהיית מטושטשת. אני לא רואה כלום, אני נבהלת, ממהרת, לא מקשיבה לקצב, לא נזהרת מתעקשת לראות דרך המראה המעורפלת. הגוף מדבר בעוצמה מבקש סבלנות, האטה,  לסמוך על החכמה. מתוך השקט, ההאטה, מתבהרת התמונה. מתפנה מקום לכאב שמופיע בעוצמה ומתוכו נשמע קול שאומר: "את תקועה, תקומי, תייצרי תנועה" אני מנסה לקום, הגוף לא משתף איתי פעולה  תסכימי הוא אומר לראות שיש מקומות בהם נדמה לך שאת תקועה תקשיבי לקול שמהדהד את המחשבה המפחידה תדעי שמדברת עכשיו מיכל הילדה ששוב שומעת שהיא לא טובה תתקרבי אליה, תחבקי, תהיי עדינה ששששש תערסלי אותה בשקט, תהיי רכה תגידי לה שזאת רק מחשבה שמספרת שכשאת ככה את לא מביאה לידי ביטוי את האהבה שששששש תנגבי לה את הדמעות אולי תבכי איתה תזכירי לך ולה שהמחשבה הזאת נכונה רק במידה בה את מאמינה וחיה אותה כאילו היא נכונה תחבקי אותה לחיקך, תעשי שלום בתוכך תדעי שהנשמה שלך מדברת אלייך דרך גופך כשנדמה לך שאת תקועה תרפי כשהגוף מדבר תעצרי רק ככה תדעי, תיזכרי, תראי תזכרי שזאת שיצאה למלחמה היא זאת שהסיקה מסקנה תסכימי להפר את הברית שכרתת עם עצמך ואם לרגע תתבלבלי, תעצרי תבקשי להתקרב, תישארי עד שתראי תישירי מבט למחשבות, תשאלי שאלות, תישארי עד שתמצאי תשובות תראי איך מסקנות שהסקת צובעות לך את החיים ומפריעות לך לחיות תדעי שמותר לך להיבהל, להתבלבל אבל את מבקשת לא להינעל תזכרי שבדיוק איפה שיש פחד, שם נמצאים החיים תיישירי מבט, תיראי, אם יופיע פחד תפחדי, תישארי קרובה, תבואי לעצמך ברוך ואהבה תיזכרי שזאת את שהאמינה ונלחמה כדי להוכיח שהיא טובה. תודי לעצמך על שאת שחקנית נשמה על שאת לא עוצרת, על שאת מבקשת אמת על שאת לא שותקת ולא מוותרתעל שלמרות מה שמקובל, לפעמים את לא נחמדה תפרי דפוסים, תפרצי גבולות של עצמך, של החברה, שלמדת בבית מההורים ואם יכעסו? אז יכעסו ואם יתאכזבו? ישתיקו? ירחיקו? תישארי קרובה ואם יאמינו שירדת מהפסים? ויסבירו שלא הגיוני שעם עבר מפואר של קריירה כמו שלך עם תעודות, ותארים את עושה דברים כל כך מטורפיםויוסיפו, שייתכן שהשתגעת ושהם ממש מודאגים,  ואולי גם ישתמשו במשפטים כמו במקום להתקדם ולהצליח בחיים (כמו שהם מצליחים) תראי איפה את? לאן הגעת? לרגעים ההרגל שמאמין להם ישמע, יכעס, ויבהל לפעמים אתבלבל, אסביר, אוכיח, אתנצל לפעמים אראה ששוב האמנתי למחשבה ואז אתייאש מנסינות אבודים להסביר שאני כבר הצלחתי.  שכל מה שמפחיד אותם אני מגשימה שאת מה שהם לא העזו לאתגר ולפרק, אני מסכימה שאת כל המשקל שהם נשאו שנים והעבירו אליי אני משילה שנדמה לי שאני חיה במלואי יותר משהם אי פעם היו, אולי אפילו יותר מהשושלת כולה