על חרדה, דכאון, שיגעון ואהבה

הכל שחור, אין אופק, תחושת ריקנות, ייאוש מוחלט, אין חיות, אין תשוקה, תחושה שאנרגיית החיים כבתה. המיינד נבהל, נזעק, צורח איפה את? לאן נעלמת? מתת? השתגעת? הוא מאותת סכנה ואת, שהתרגלת להאמין לו, להתייחס אליו ברצינות גמורה, תשמעי אותו צורח, תיבהלי נורא, לפעמים תתביישי ותשקיעי כוחות שאין לך בהסתרה. לפעמים תרגישי אשמה, איזו אמא את? איזו בת? איזו אשה? תיבהלי מהמחשבה שאת לא ראויה לאהבה, מי ירצה אותך ככה? מי רוצה כזאת בת זוג? אמא? חברה? את מוכנה למות, רק  שיגמר כבר הסיוט.  אבל את בחיים, בתחושה שאת כלואה בגוף. המיינד מזהה סכנה, הגוף מגיב בבהלה, ואת? נבהלת נורא. אז בשארית כוחותייך את קוראת עצמך לסדר, כמו שאשה אחראית אמורה (אומר המיינד) מתלבשת, מתאפרת, מתפקדת ומשדרת שהעניינים כרגיל, שהכל כשורה. את כבר מותשת מהמלחמה הזאת בעצמך, אבל את ממשיכה, את משוכנעת שאין לך ברירה. והגוף שלך? אפילו הוא לא אתך, יש לך סחרחורות, דופק מהיר, חולשה, בחילה את עייפה נורא, בא לך להעלם אבל אין לך לאן ואיך, את מפחדת אפילו מעצמך. כשאת מגיעה סוף סוף  למיטה, מותשת, עייפה את לא מוצאת לך מנוחה הנה, יגיד המיינד עוד הוכחה שמשהו אתך לא בסדר, שאת מקולקלת, פגומה, דפוקה. אנשים מסביבך יציעו פתרונות, (כי כמה אפשר לראות אותך מרגישה רע ומסכנה) ואת? מקשיבה, מתביישת ומאמינה אולי עוד רופא? עוד טיפול? עוד תרופה? זה חייב להשתנות, את נחושה ומגלה שלא רק שזה לא נגמר זה נהיה יותר נורא. הבהלה הולכת ומתגברת, עכשיו כולם רואים את מה שאת יודעת על עצמך שנים כמה שאת מנסה את לא יכולה יותר להסתיר את חשופה, שברירית, ברור לכולם שאת חולה, שמשהו אתך לא תקין שאת מקולקלת ופגומה. והמיינד? מזהה איך תסריט האימה שממנו כל כך פחדת, מתרחש בדיוק כפי שדמיינת, אחד לאחד. אז הוא ממשיך את העלילה, פרק נוסף בסרט האימה. הנה עכשיו כשכולם רואים, כשאת לא מצליחה להמשיך לתחזק את ההצגה  כולם יעזבו ותישארי לבד, בלי כוחות, נטושה עזובה, מוזנחת, רעבה, נרקבת, בודדה מתה בייסורים את לא יכולה לשאת את המחשבה ושוב הכרוניקה הידועה, שוב את במלחמה אבודה.... 

האמת???

את לא דפוקה, ולא פגומה, את לא חולה במחלת נפש חשוכה ומה שמת זאת לא את. זאת תנועה בתוכך שמדברת אלייך בחכמה. שיודעת שיש בך חלקים שהדחקת והרחקת, פצעים של הילדה שהיית, בתוך סיפור חיים לא נתפס כזה שילדים לא אמורים לעבור. אז לא היה לך ברירה, היית חייבת למצוא כוחות לשרוד אבל מי שאת היום, כבר מזמן לא אותה ילדה, האשה שאת היום בשלה לפגוש את החלקים שהילדה שבך ניתקה. את הגדולה יכולה לערסל אותך הקטנה להניח תחבושת רכה על פצעים שעדיין כואבים למרות כל השנים,  לעשות שלום בתוכך בין כל החלקים לחזור להיות שלמה בתוך הפיצולים ששמרו עלייך פעם, אבל היום הם מגבילים. ככה נראית טרנספורמציה, הארה, התעוררות, התפקחות,  גדילה, התמרה.

 והמיינד? הוא לא אוהב שינויים, אז הוא נבהל,  הוא רוצה את הידוע והמוכר אז הוא מדליק כל נורות האזהרה את דרוכה ולכל כיוון שאת מסתכלת את רואה סביבך אנשים שנבהלים נורא,  מחפשים להציל אותך, מאבדים סבלנות, לעתים כועסים, מתעלמים, אומרים דברים קשים ומכאיבים ואת לגמרי מבינה אותם, כי מי רוצה לידו מישהי אומללה? איזה בעל ירצה כזאת אשה? איזו ילדים צריכים כאלה הורים? איזה מנהלים יכולים להסתדר עם עובדים לא מתפקדים? 

רגע – תעצרי יש פה חכמה שמדברת מתוכך, תקשיבי לה אגב, מה שאת רואה דרכם זה את הפחד שלהם, הם לא רואים אותך הם דואגים לעצמם, ולא כי הם רעים, או לא אוהבים את פשוט מפגישה אותם עם הפחדים הכי גדולים, תהומיים ומערערים, הם מפחדים לאבד שליטה, להיות חסרי אונים. הפסיכיאטרים קוראים לזה בשם דכאון, חרדה ומזל שיש מה לעשות, כי לפעמים צריך לקחת תרופה שתאפשר קצת הקלה זאת לא מחלה חשוכת מרפא שהופכת אותך לפגומה, נכה או חסרה לא, לא השתגעת ולא באמת קורה לך משהו רע זה אומר שאת מתפקחת  מאשליה, מבקשת לשחרר את מה שנגמר זמנו בחייך, לפנות מקום לתנועה חדשה המיינד מפחד אז הוא נלחם בך אין לו מושג איך הוא יהיה בלעדייך אבל את? לא באמת תעלמי את תהיי הרבה יותר חיה, חיונית, מלאת אנרגיה סוף סוף תהיי נוכחת בחיים תחיי אותם במלואם במקום לתחזק סיפורים ואם זה יפחיד? תפחדי ואם זה יכאיב? תכאבי ואם זה ירגש? תתרגשי בבקשה - תהיי עם עצמך רכה, תלכי לאט זה המעט שמגיע לילדה שבך ממך אל תשאירי אותה שוב לבד אל תסובבי לה את הגב תקחי אחריות, את יכולה.

 איך אני יודעת את כל זה?

 כי הייתי שם, שנים.

 איך יצאתי מזה? התמוטטתי

ואז... לא היתה לי ברירה אז נכנעתי ואגב, לכל מי ששאל ועדיין לא מבין למה החלטתי להיחשף לפרטי פרטים? אחריי שנים שאני כותבת, הבנתי מאנשים שהיו כמוני ילדים אבודים שרעדה להם האדמה, שאיבדו את דרכם, שהיו לבדם שכשאני משתפת, והם קוראים הם פוגשים את עצמם   היום אני יודעת שזאת לא גזירת גורל ואני לא קורבן זה המסע שלי  לעצמי, שדרכו למדתי את העוצמות שלי ובזכותו אני מגשימה את חלום של שנים ללוות אנשים במסע שלהם, מסע לעצמם דרך החיים